הקשר שבין המחאה הכלכלית לבין כלכלה
ההיסטוריה מלמדת שהציבור הישראלי לא בנוי למחאה אמיתית. לא בתחום המדיני, לא הפוליטי ובטח שלא בתחום הכלכלי. הדעה הרווחת היא שהציבור פשוט שבע מדי על מנת למחות ‘על אמת’. האם הפעם זה שונה? האם באמת יש קשר כלכלי?
מי שהחל במחאות באזורינו זה העולם הערבי מסביבנו שבעזרת אתרי אינטרנט דוגמת פייסבוק וטוויטר הצליחו לשלהב המונים ולהוציאם לרחובות למטרה משותפת. מכאן יצא גם גל המחאה הכלכלי בישראל – מהפסייבוק. מחאת דלק, קוטג’, דיור וכן מחאות מתגלגלות אחרות כמו מחאת הרפתנים ומחאת הרופאים והמתמחים.
כל מחאה מתבססת על נתונים אחרים ותפיסה אחרת. מחאת הקוטג’ שמה במרכז את המחירים הגבוהים אל מול מה שקורה בעולם ואת נתח הרווחיות הגבוה מאוד של שרשרת הייצור האספקה והמכירה של המוצר. מחאת הדיור מתבססת על גאות במחירי הנדל”ן לצד ירידה בעזרת המדינה ברכישת דירה על ידי זוגות צעירים וההיצע הנמוך של דירות חדשות לאור התנהלות של גורם ממשלתי בשם-מינהל מקרקעי ישראל.
כל המחאות יחדיו מעוניינות לייצר שינוי שיקל על אזרחי המדינה לחיות כאן (להשקפתם).
תחת הנחה של מה שהיה הוא שיהיה סביר להניח שהממשלה תגיע לפשרות עם המחאות השונות ולכן ההקשר הכלכלי לא ייכנס למשוואה. סביר להניח שמרבית הטענות של המוחים יקבלו מענה ראוי (יותר או פחות) והחיים יחזרו למסלולם.
הבעיה היחידה שיש בישראל שההתמודדות איתה לא באה לידי ביטוי עדיין היא בעיית הריכוזיות. כ-80% מהשוק הישראלי מוחזק במיישרין ועקיפין בידי 10-15 משפחות גדולות מה שמעלה את הסיכון המשקי ומצמצם את מרווח הפעולה הכלכלי.
כאשר כל המשק ‘יושב’ על כתפיים כה צרות זה מהווה סוג של בעיה. הלווים הגדולים במשק באים למערכת בנקאות מצומצמת ומגדילים באופן מהותי את רמות הסיכון הבנקאי. הציבור והפנסיה מרוכזים במספר מוקדים מצומצם המהווה אף הוא סיכון וכך כל המערכות הגדולות המשלבות את הציבור עם בעלי הון בתוך “סיר הלחץ” שקרוי מדינת ישראל.
בשורה התחתונה, לא נראה לעת עתה שיש או שיהיה קשר בין המחאות הפוקדות את ישראל לבין מצב הכלכלי שלה.
