יועץ השקעות פרטי – אובייקטיבי ובלתי תלוי

טלפנו: 077-2042600 נייד: 050-8372505

מדינות עשירות מדינות עניות

מדינות עשירות מדינות עניות

25 אפר , 2013

הרס יצירתי

הרס יצירתי", Creative destruction, הוא מונח נפלא שאותו פיתח במשמעותו המודרנית כלכלן אוסטרי בשם יוזף שומפטר (המונח מופיע לראשונה בכתביו של קרל מארקס). הרס יצירתי הוא הדרך שבו הקפיטליזם מחריב בהתמדה את הסדר הכלכלי תוך כדי יצירת סדר כלכלי חדש ויעיל יותר. התנאים המאפשרים קידמה כלכלית – שוק חופשי, שוויון בפני החוק, זכויות רכוש ועוד – לא לוקחים באופן סתמי מדינה מסוימת והופכים אותה לעשירה יותר. הם משנים את המדינה מהיסוד: הורסים ענפים מסוימים שאולי היו בעבר קריטיים למשק ומעלים ענפים חדשים, גורמים לבעלי ההון של אתמול לפשוט את הרגל ומצמיחים בעלי הון חדשים, הופכים שיטות עבודה ישנות לבלתי-רלוונטיות ומוחקים הסדרים כלכליים עתיקי יומין. חופש כלכלי מוביל לחלוקה מחדש של העושר ומוקדי הכוח, לחופש פוליטי ואישי, ופוגע בסופו של דבר גם במוסדות תרבותיים ואפילו בדתות ממוסדות. ההרס היצירתי בהכרח יפגע באליטה הקיימת, ולכן היא בדרך כלל תתנגד לו.

 

קצת היסטוריה

המהפכה התעשייתית בבריטניה, למשל, פגעה קשות במעמד האצולה. אזרחי המדינה עברו לערים הגדולות על מנת לעבוד במפעלים, עקב המחסור בכוח האדם האצילים בעלי הקרקעות נאלצו לשלם יותר לאיכרים שעיבדו את אדמותיהם, ובעלי ההון החדשים צברו עד מהרה כוח פוליטי שאפשר להם להרחיב את הדמוקרטיה ולבטל שלל מונופולים שהיו קיימים בחסות המלך. נפגעים אחרים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים), אבל למרות מעשי האלימות המפורסמים שביצעו לא היה ברשותם כוח פוליטי שהיה יכול לאפשר להם לעצור את הקדמה. לאצילים ולמלכים כן היה, ובמדינות רבות כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית, ספרד או רוסיה הם אכן עצרו אותה. במקומות אחרים הגילדות המקצועיות היו החסם המשמעותי ביותר בפני התפתחות טכנולוגית.

דוגמה אחרת היא רומא. על פי כתביו של גאיוס סווטוניוס, בתקופת שלטונו של הקיסר וספסיאן (בין השנים 69 ל 79 לספירה), הגיע אל הקיסר אדם שהציע דרך חדשה להוביל עמודים כבדים שתחסוך בכוח אדם. הקיסר שאל "כיצד אני אאכיל את ההמונים אם הם לא יעבדו?", וסירב להשתמש בהמצאה החדשה. הוא חשש מההרס היצירתי שהיא תגרור, מהאבטלה הזמנית שתתרחש במשק עד שאותם אנשים שעסקו בהובלת עמודים ימצאו עבודות חדשות, ומההשלכות של האבטלה על היציבות הפוליטית. כאשר לאליטה יש כוח מספיק, היא מסוגלת לעצור את ההרס היצירתי. בספרם המצוין, why nations fail (אחד הספרים החשובים שקראתי, ברגע שאסיים אותו אקדיש לו רשומה נפרדת), טוענים דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון כי רוב ההמצאות הרומיות פותחו בתקופת הרפובליקה, מפני שבתקופה הזו לאליטה השלטת היה פחות כוח להתנגד להרס יצירתי מאשר בתקופת הקיסרים. הם מתארים שם שלל דוגמאות אחרות לאליטות בתקופות שונות ומדינות שונות שהתנגדו להרס יצירתי.

לכאורה נראה שהעניים והמנוצלים, כגון הלודיטים, הם אלו שמתנגדים להרס היצירתי, אבל זו טעות להתמקד בהתנגדות שלהם. קודם כל, מפני שאין להם באמת כוח פוליטי וכלכלי לשנות את המציאות, ולכן ההתנגדות שלהם פחות חשובה. ודבר שני, מפני שהם לרוב לא מבינים מהו האינטרס העצמי שלהם. הם לא מבינים שבטווח הארוך ההרס היצירתי הוא מה שמבטיח להם ולקרוביהם מחירי מוצרים נמוכים ורמת אבטלה נמוכה. האליטות, לעומת זאת, כן מבינות את זה, ומתנגדות מכיוון שיש להן אינטרס חזק להתנגד – הרס יצירתי יביא איתו אליטות חדשות.

האם ארצות הברית צריכה לייצר כלי רכב?

גם במדינות מערביות מודרניות אליטות מנסות להתנגד להרס יצירתי. למשל, תעשיית הרכב האמריקנית הלא-יעילה הצליחה לגרום לנשיא אובמה להציל אותה מקריסה בשנים האחרונות. על פי הדיונים בנידון אפשר לחשוב שאובמה הציל כאן מיליוני אמריקאים מאבטלה, אבל זו הסתכלות על הטווח הקצר. למעשה, תעשיית הרכב ממשיכה להיות מנוהלת על ידי אותם האנשים, באותם המפעלים, עם אותם חומרי הגלם והספקים והעובדים והלקוחות. אין שום סיבה להאמין שלאחר עשרות שנים של שחיקה בתחרות אל מול האסייתים, פתאום עכשיו הכל ישתנה והאמריקנים יחזרו להוביל את שוק הרכב – בייחוד כאשר עכשיו בעלי ההון השולטים בתעשייה יודעים שהממשל יציל אותם, אז למה לנסות לחדש? סביר יותר להניח שתעשיית הרכב האמריקנית תמשיך לדשדש, ואולי תזדקק להצלה נוספת במשבר הכלכלי הבא.

אם אובמה היה נותן לתעשיית הרכב לקרוס האבטלה בארצות הברית הייתה גדלה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנשים היו מוצאים עבודות חדשות, והכסף והמאמצים שהושקעו בייצור מכוניות היו נודדים לאפיקים יותר רווחיים, אפיקים שבהם לארצות הברית יש יתרון יחסי אמיתי, כגון תעשיית ההיי-טק. העברת השקעות וכוח אדם מתעשייה כושלת הזקוקה לעזרה ממשלתית קבועה לתעשייה מצליחה בשוק חופשי יחסית גוררת איתה צמיחה שתתחלק על פני אחוז יחסית רחב מהאוכלוסייה, מכיוון שמשכורותיהם של האנשים שיעברו אל התעשייה החדשה יעלו. כמובן שכל שאר האזרחים שאינם מעורבים באופן אישי בתעשייה ירוויחו גם הם, כבר בטווח הקצר, כתוצאה מהפסקת בזבוז הכספים של הממשלה. כל מה שנדרש זה יכולת פוליטית של הנשיא להתגבר על שלב המעבר הקשה. יתכן שלאובמה פשוט לא היה מספיק כוח פוליטי על מנת להרשות לתעשיית הרכב לקרוס, אפילו אם הוא ידע שזהו הצעד החכם בטווח הארוך. ומי מרוויח מכך שתעשיית הרכב לא קרסה? העובדים מרוויחים רק בטווח הקצר. האליטה שמנהלת את תעשיית הרכב, לעומת זאת, מרוויחה מכך גם בטווח הארוך. הם יכולים להישאר מיליארדרים עוד דור או שניים לפחות.

סוציאליזם של חברות

למצב שבו רשת הביטחון הממשלתית ניתנת לא רק לבני אדם שנקלעו למזל רע, אלא גם לחברות שכשלו, או לכל החברות בסקטור מסוים, קוראים לעיתים "Corporate welfare" (רווחה לחברות, בניגוד לרווחה לאנשים). במצב זה ישנם סקטורים מסוימים אשר בהם בעלי ההון והעובדים זוכים להגנה מפני טלטלות השוק החופשי, וסקטורים אחרים שאינם זוכים להגנה, מכיוון שלא ניתן לסבסד הגנה עבור כולם. זה כמובן פוגע לא רק בצמיחה, אלא גם מגדיל את אי-השוויון בהכנסות וברמת היציבות. מדיניות מהסוג הזה מאפיינת מדינות ים תיכוניות כושלות, כגון יוון ואיטליה, בעוד שבמדינות מתקדמות כגון ארצות הברית או המדינות הנורדיות היא הרבה יותר נדירה.

רשת ביטחון לחברות משווקת לציבור הרחב בתור עזרה לציבור העובדים, אך ייעודה האמיתי הוא תמיכה בבעלי הון מסוימים. ברגע שהממשלה מצילה עסקים כושלים היא מבטלת את התחרות בשוק, מכיוון שלא יכולה להיות תחרות ללא מפסידים. בעלי ההון שמקבלים את העזרה הזו אינם צריכים להתחרות ויכולים פשוט להתרווח במקומם ולעשות כסף ללא מאמץ, כל עוד הם שומרים על קשריהם עם השלטון. אין יותר צורך ביצירתיות, אין יותר צורך במאמץ לייצר מוצרים טובים יותר – לשמור על קשרים זה הרבה יותר קל. רצוי לזכור את העובדה הזו לגבי בעלי ההון: הם קפיטליסטיים המאמינים בתחרות רק כאשר הם לא שולטים בשוק. ברגע שהם שולטים בשוק, או בנתח ניכר ממנו, בעלי ההון הופכים בדרך פלא לסוציאליסטים מושבעים, שיתמכו בכל מי שיעזור להם לשמר את שליטתם. ממש לא אכפת להם לשלם עוד כמה אגורות למס ירושה, או להסכים לתנאי שכר גבוהים לחברי וועדי עובדים, בתנאי שהם יוכלו להמשיך ולתחזק את המונופולים והקרטלים שלהם ולמנוע תחרות וייבוא. עובדים מעטים אולי מרוויחים בטווח הקצר מקיומה של רשת ביטחון כזו, אבל בטווח הארוך המדינה כולה מפסידה, מכיוון שהיא הופכת לענייה יותר.

ישראל: עיתונים מודפסים וטקסטיל

גם בארצנו הקטנטונת רק לפני זמן קצר יצאו שלל פוליטיקאים, ביניהם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, להגנתה של העיתונות המודפסת הקורסת. גם כאן, תמיכה בעיתונות המודפסת תורמת רק לבעלי העיתונים ולבכירים שיתקשו להשתלב במדיה החדשה, בעולם שבו עיתונים הופכים לאתרי אינטרנט וכתבים צריכים ללמוד להתנהג יותר כמו בלוגרים.

דוגמה אחרת עלתה לחדשות בימים האחרונים – סגירתו של מפעל כיתן בדימונה. במשך שנים רבות, נוחי דנקנר, אותו טייקון מרושע ואכזר מעין כמוהו, מנע את סגירתו של המפעל למרות שהוא לא היה רווחי, אולי על מנת להימנע מביקורת ציבורית על עסקיו האחרים הרווחיים יותר ואולי סתם בגלל שהוא אדם נחמד. הבעלים של תעשיות הטקסטיל בארץ, מסיבות שונות, לא היו בעלי כוח פוליטי מספיק על מנת להשיג מהממשלה תמיכה שתאפשר להם להפעיל את המפעלים הלא רווחיים. אולי עלותה של התמיכה הנדרשת הייתה גדולה מדי, ואולי הפוליטיקאים לא מספיק התעניינו במה שמתרחש בפריפרייה. לכן, למזלה של מדינת ישראל, התעשייה הלא יעילה הזו נכחדה ברובה. האבטלה בערים שהסתמכו על תעשיית הטקסטיל לא גדלה בטווח הארוך, מכיוון שאנשים מצאו עבודות אחרות, במגזרים יותר רווחיים שאינם קרובים לקריסה, או שהם עברו למרכז הארץ היכן שיש עבודה. כך, כל אזרחי מדינת ישראל הרוויחו מההרס היצירתי. ברשומה שפירסמה, מאשימה שלי יחימוביץ' את הממשלה בקריסת התעשייה, שנבעה מ – "הורדה דרסטית וחסרת הצדקה של המכסים שהיו מוטלים על יבוא של מוצרי טקסטיל מהמזרח והעלאה של כל תשומות הייצור כמו מים, ארנונה וחשמל". בזכות אותה הורדה דרסטית ישראלים מכל העשירונים מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש מכנסי ג'ינס חדשות או חולצת טי במחיר סביר, וכמובן שגם עליית מחירי תשומות הייצור היא לא מדיניות מכוונת שנועדה לבצע חיסול ממוקד בתעשיית הטקסטיל.

מקרים אחרים, כמו למשל קריסתה של תע"ש, עברו באופן פחות חלק. בכל אופן, הנקודה היא שהציבור אף פעם לא מרוויח מהנשמה מלאכותית של תעשיות גוססות או מפעלים גוססים, ואין שום סיבה להתאבל על מותם. למעשה, המדינות העשירות ביותר בעולם המערבי עשירות בדיוק בגלל שהן לא מבצעות הנשמה כזו, או מבצעות אותה פחות מאחרות.

מה הופך מדינות לעשירות יותר?

ממשלה קטנה יותר? מיסים נמוכים יותר? כוח אדם איכותי יותר? השקעה גבוהה יותר בחינוך ובמו"פ? מחצבי טבע? מוסדות?

יש המון גורמים שיכולים להשפיע על עושרן של מדינות באופן עקיף, אבל ישנו גורם אחד ויחיד שמשפיע באופן ישיר: הרבה חברות בין לאומיות גדולות. טבע, נטפים, אמדוקס, אלביט – חברות בעלות שני מאפיינים חשובים:

1. הן מעסיקות הרבה עובדים, בניגוד לאיזה סטארט אפ קטן שעושה הרבה רעש ואולי גם הרבה כסף אבל עבור מעט מאוד אנשים

2. הן מתחרות בזירה הבין לאומית ועושות את רווחיהן בשוק תחרותי בזכות חשיבה יצירתית ויעילות, בניגוד לשותפות באיזה קרטל מקומי שעושות את רווחיהן תודות לקשרים עם פוליטיקאים מקומיים שמטילים מכסים על יבוא ומונעים תחרות (עניין זה חשוב בעיקר במדינות בסדר הגודל של שבדיה או ישראל, ופחות במדינות גדולות כגון גרמניה או ארה"ב, שם קשה יותר להקים קרטלים ומונופולים מקומיים בגלל גודל השוק וחברות מצליחות יכולות להתבסס על השוק המקומי)

חברות בין לאומיות גדולות ומצליחות מכניסות הרבה כסף למדינה. הפרודוקטיביות של העובדים בהן גבוהה, והם מרוויחים יותר טוב מהעובד הממוצע. חברות אלו בנויות על היתרון היחסי של תושבי המדינה ביחס למדינות אחרות בעולם, ולא על קשרים בין הון לשלטון. בשבדיה, פינלנד, שוויץ, ומדינות מצליחות אחרות תמצאו מספר הרבה יותר גבוה (ביחס למספר התושבים) של חברות בינ"ל גדולות ומצליחות, בהשוואה ליוון, ישראל, איטליה וספרד. אפשר להתווכח בנוגע לגורמים התורמים להיווצרותן של חברות כאלו, אבל אי אפשר להתווכח עם השפעתן של חברות כאלו על התמ"ג לנפש. הן אלו שקובעות את העושר של המדינה (מלבד המקרה יוצא הדופן של מדינות דלות אוכלוסיה ועשירות במחצבים, כגון נורווגיה או מדינות המפרץ הפרסי).

חברות בסקטורים מוגנים, בהם לא מתקיים הרס יצירתי, לא מסוגלות להתמודד בתחרות בין לאומית כנגד מדינות אחרות שאין אצלן הגנה כזו, ולכן לא מסוגלות להפוך לחברות בין לאומיות מצליחות. הן יהיו פחות דינאמיות, הטכנולוגיה שלהן תהיה נחותה יותר, ולעובדים יהיו פחות תמריצים ליזום ולחדש. אולי ישנן מספר חברות מצליחות שעובדיהן מאוגדים, אבל תתקשו למצוא חברות כאלו שעובדיהן נהנים מחסינות כמעט מוחלטת מפני פיטורים, או חברות כאלו שהממשל המקומי מציל אותן פעם אחר פעם מקריסה על ידי הטבות שונות ומשונות. הנשמה מלאכותית על ידי הממשלה יכולה לעזור לחברה להתחרות בשוק הבין לאומי במשך מספר מוגבל של שנים ולתרום מעט לאגו הלאומי, אבל היא לא מסוגלת להפוך את המדינה לעשירה יותר, מכיוון שהיא מגיעה על חשבון משלם המיסים. רק חברה שמצליחה בזכות עצמה תהפוך את המדינה לעשירה יותר.

מכיוון שבסך הכל די משתלם לעובדים להשתייך לסקטורים המוגנים, במדינות הים-תיכוניות עובדים מוכשרים רבים מנסים להתקבל לשם, במקום לתרום לאותן חברות בין לאומיות ותחרותיות, או להקים חברות חדשות. זו אחת הסיבות לכך שהמדינות הללו נשארות עניות. אנשים איכותיים בישראל שבוחרים בקריירה צבאית אולי תורמים לביטחון המדינה, ואולי יש להם אפילו תרומה עקיפה לכלכלה, אבל תרומתם לעושר הלאומי הייתה גדולה בהרבה לו היו הולכים לעבוד בטבע, או מקימים עוד חברה בסדר הגודל של טבע. זהו כמובן פישוט מסוים של המציאות, ויש עוד שלל סיבות היסטוריות ומבניות שבגללן מדינות מסוימות מצליחות יותר מאחרות, אבל מחסור בהרס יצירתי מהווה את אחת הסיבות המרכזיות. כמובן, מדינות עשירות יותר יכולות להרשות לעצמן תשתיות מתקדמות יותר, חינוך ובריאות ברמה גבוהה יותר, כל אותם הדברים שגורמים לנו לקנא במדינות אחרות.

ולסיום, קצת חמלה

הרס יצירתי הוא קודם כל הרס – הרס של חיי אדם. מאחורי כל אחת מהדוגמאות שהצגתי כאן נמצאים אנשים אמיתיים, שחווים סבל אמיתי. אנשים שעבדו במשך כל חייהם במפעל מסויים, ואין להם שום רצון לנצל אחרים או להיהפך למיליונרים, הם בסך הכל רוצים להמשיך בשגרת חייהם בלי לשקוע בביצה של חרדות קיומיות. אנשים אלו אינם אשמים בכך שהמפעל שבו עבדו נהפך לפתע ללא רווחי כתוצאה מתהליך הגלובליזציה. אם הם צעירים, הם יוכלו להתגבר על ההרס היצירתי ולמצוא עבודות חדשות ואולי גם רווחיות יותר. אם הם מבוגרים, ייתכן שהם ישארו מובטלים עוד עשרות שנים, עד גילאי היציאה לפנסיה. ההרס היצירתי יתרום למדינה, אבל עבורם הוא יהיה רק הרס.

הפתרון לסבלם של אנשים אלו הוא לא עצירת ההרס היצירתי, אלא תמיכה בדרכים אחרות. המדינות הנורדיות תומכות בהם על ידי דמי אבטלה גבוהים לתקופה ארוכה המשולבים עם הכשרות מקצועיות מסובסדות. דמי אבטלה גבוהים מדי עלולים ליצור מלכודות עוני ולשחוק את ערך האחריות האישית, אבל ניתן למצוא פשרות ומנגנונים שיתמודדו עם הבעיות הללו. בכל מקרה, זהו פיתרון עדיף על עצירת ההרס היצירתי.

התעשיות של מדינת ישראל מתמודדות בעולם קשוח, דינאמי וגלובאלי, בתחרות שהולכת ונעשית אינטנסיבית. מיליארדי סינים, הודים וברזילאים מגלים רק עכשיו את נפלאות השוק החופשי, וביניהם קמים יזמים אשר מוכנים להתחרות ראש בראש נגד חברות מערביות בכל תחום. אין לנו שום יתרון מובנה עליהם, לא במשאבי טבע, לא בקשרים, ואפילו לא "הראש היהודי" המיתי שיכולתו להמציא לנו פטנטים הולכת ונשחקת (ראו למשל את ציוני התלמידים הישראלים במבחנים בין לאומיים). על מנת להתמודד עם התחרות, ממשלת ישראל צריכה להתנהג כמו הורה קשוח במיוחד – לא לתמוך בתעשיות כושלות ובמגזרים שבהם אין לנו יתרון יחסי, כך שכל המאמץ של אזרחי המדינה ירוכז באותם התחומים שבהם כן יש לנו יתרון שכזה, לפחות בינתיים, והמאמץ יוכל להתנייד במהירות וביעילות לתחומים חדשים לפי התפתחויות גלובאליות. הממשלה והציבור צריכים לתמוך בהרס היצירתי, ולא להתנגד לו, מכיוון שהוא הסיכוי היחיד שלנו להמשיך ולשרוד בתחרות בטווח הארוך.

 

 

הכותב: אורי כץ

מתוך הבלוג: http://orikatz.wordpress.com/2012/12/03/creative/

להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו לעידכונים

הרשמה
לעידכונים