יועץ השקעות פרטי – אובייקטיבי ובלתי תלוי

טלפנו: 077-2042600 נייד: 050-8372505

ספקנות, ביקורתיות ומעורבות ציבורית בנושאים כלכליים

את הנאום המעניין ביותר בוועידת הנשיא האחרונה נשא דווקא יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה לכלכלה. אלו הדברים שאמר, כפי שצוטטו בכתבה באתר כלכליסט:

"האיום הגדול ביותר על המשק הישראלי הוא שאנחנו ירדנו לתחתית המדרגה ברמת הדיון שלנו בנושאים כלכליים. הפסקנו להאמין שהצד שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית. אנחנו לא מקשיבים אנחנו רק תוקפים. המטרה מקדשת את האמצעים… זה לא משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מה להגיד בעיתון או באתר או במדיה החברתית. זה קורה בכל מקום, גם בכנסת. האשמה מתמדת של אנשים שעוסקים בנושאים ציבוריים. ברגע שאתה נכנס לממשלה אתה נאשם אוטומטית. ברגע שאתה עושה משהו אתה נאשם אוטומטית."

"…זוהי רמת הדיון הציבורי, שלא מתמקד בהגדלת העוגה, לא מתמקד בהורדת האי ודאות, לא מתמקד אפילו בחלוקת עוגה הגיונית, אלא רק בהאשמה. יש לזה השלכות הרסניות על פעילות הממשלה. אני רואה את זה מבפנים. כי כשאתה נמצא כל הזמן תחת מתקפה אתה כל הזמן מתגונן. זה אנושי. ואז אתה לא יוזם, אלא רק נגרר. זה משפיע על הנכונות של אנשים לחיות פה ולא לנסות את מזלם במקום אחר. וזו סוגיה שלממשלה אין שום יכולת לטפל בה. זה לא פופוליזם. זו בעיה אסטרטגית למדינה".

את התגובה הסטנדרטית לכך ניתן למצוא בדברים שכתבה אריאנה מלמד:

"זה יוג'ין קנדל. הוא פרופסור לכלכלה. הוא יושב ראש המועצה הלאומית לכלכלה. בועידת הנשיא היום, הוא אמר את הדברים הכי מטומטמים ששמעתי מזה שנים רבות בשיח הציבורי.

בשנתיים האחרונות מתקיים בישראל תהליך מרתק, בו המוני אנשים שמעולם לא התעניינו בכלכלה כי "שם בחלונות הגבוהים מבינים יותר", הבינו בעת ובעונה אחת כי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל מזה שני עשורים לפחות אינה מאפשרת להם לחיות בכבוד, להתפרנס על פי כישוריהם והשקעתם בעבודה מפרכת, לתמוך בחלשים בחברה על פי זכויותיהם הבסיסיות. והאנשים האלה כל הזמן לומדים. הם כבר יודעים מהו תל"ג ולמה ישראל מובלה בפערים בין עשירים לעניים בעולם המערבי. הם יודעים מהם רווחים כלואים ולמה צריך להעבירם לקופת המדינה לפני שמקצצים בקצבאות ילדים ובזכויות של זקנים סיעודיים. הם למדו המון על גז, נושא ערטילאי לגמרי, ומבינים כיצד הממשלה עתידה לדפוק לכולנו את העתיד בהחלטותיה על הייצוא.

ובשנתיים האלה, האם אי פעם עשתה המועצה הלאומית כלכלה נסיון למנף את הרוח הזאת ולצאת בתוכנית לאומית-כלכלית לחינוכם של האזרחים במושגי יסוד בכלכלה? לא זכור לי. ובשנתיים האלה, כשהרשתות החברתיות מאפשרות לנו להחליף מידע ודעות כפי שלא יכולנו בעבר, נהיינו מסוכנים לאליטות הכלכליות ולעושי דבריהם בממשלה. כל כך מסוכנים, עד שיוג'ין קנדל חושב כי האיום הגדול על הדמוקרטיה איננו הכיבוש, השחיתות, הגזענות, העוני, המיליטריזם, הקסנופוביה – אלא אנחנו, שמדברים על כלכלה. אנחנו איום אסטרטגי. אני גאה להיות חלק מן האיום האסטרטגי הזה. לא על הדמוקרטיה הוא מאיים כי אם על הפלוטוקרטיה. על שלטון הריכוזיות והטייקונים, עושי דבריהם באוצר ומלחכי פנכתם בכנסת.

תרגיש חופשי להמשיך לפחד, יוג'ין קנדל."

מאז המחאה החברתית המאבק בפופוליזם הוא אחד הנושאים המרכזיים בבלוג הזה, אך במקביל לכך אני גם תומך נלהב בחינוך כלכלי ובהגברת המודעות הכלכלית בקרב הציבור הרחב. לא צריך להיות פרופסור לכלכלה על מנת לקרוא ולהבין את תקציב המדינה, לבקר את נגיד בנק ישראל או לגבש דעה לגבי מדיניותו של יאיר לפיד. לפי דבריהם של מלמד וקנדל נראה לכאורה שישנה סתירה בין שתי המטרות האלו, בין הרצון לשתף את הציבור בוויכוח הכלכלי לבין הרצון להימנע מפופוליזם. האם הסתירה הזו מחויבת המציאות? מהו המקור שלה?

ספקנות וביקורתיות

הספקנות והביקורתיות הן מאוד באופנה כיום. מצד אחד ישנו האידיאל שמגיע מהצד המדעי, ומתבטא בתנועה הספקנית בישראל ובבלוגים כגון מדע אחר. שם הדגש הוא על השיטה המדעית, על עקרון ההפרכה של קארל פופר, והאויבים הם לרוב פסאודו-מדענים מעולם הרפואה ומתחומים אחרים. מהצד השני ישנו את האידיאל של החשיבה הביקורתית המגיע מהפקולטות למדעי החברה והרוח, עם מסר דומה: מוסדות חברתיים וסיפורי היסטוריה מעוצבים לא בהתאם לטובת הכלל או לאמת האובייקטיבית, אלא בהתאם לאינטרסים של אליטות רחבות יותר או פחות (בעלי ההון, בהירי עור ממוצא אירופאי, זכרים), וחשיבה ביקורתית אמורה לשחרר אותנו מתפיסות מקובעות ולעזור לנו לראות את האופן שבו העולם באמת עובד.

הבעיה המרכזית עם האידיאלים הללו היא הסתירה ביניהם לבין האופן שבו אנשים יכולים לפעול בעולם האמיתי. לאף אחד מאיתנו אין זמן להתעמק בכל נושא ונושא, ולכן כולנו בפועל, ספקנים ולא ספקנים, נאלצים להאמין. למשל, יצא לי בעבר להתווכח עם אנשים על ההתחממות הגלובאלית. קראתי ספר או שניים על הנושא, אבל אני רחוק מלהיות מומחה, והדעה שלי בנידון מבוססת על אמונה: אני מאמין שההתחממות אמיתית ונגרמת על ידי פעילות אנושית, מכיוון שהבנתי שזהו הקונצנזוס המדעי בתחום. למעשה, אני מאמין שהממסד המדעי הוא אמין, ומכאן נובעת האמונה שלי לגבי ההתחממות הגלובאלית. אני לא מכיר את העדויות לעומק, אני לא מכיר את המדענים לעומק, ויש לי היכרות שטחית למדי עם הממסד המדעי. אבל אני מאמין בו, למרות שאני יודע שיש לו גם חסרונות. אי אפשר לטעון ברצינות שהדעה שלי מבוססת על אותם שני ספרים שקראתי, מכיוון שאין לי שום דרך לדעת עד כמה הם אמינים ואני לא מכיר לעומק את הטיעונים מכל הצדדים. אני לא באמת ספקן. באותו אופן, גם כאשר אנחנו נדרשים לגבש דעה לגבי המוסדות המקיפים אותנו אנחנו לרוב לא מבצעים חקירה אובייקטיבית, אלא פשוט מאמינים למישהו אחר שטוען שהוא ביצע חקירה כזו. אמונות יכולות להיות מאוד מבוססות או מאוד לא מבוססות, אבל הן עדיין אמונות. כולנו פועלים באופן הזה, גם אלו הטוענים לבעלות על חשיבה ביקורתית או ספקנות.

כיצד אנחנו בוחרים למי להאמין כאשר קיימות אפשרויות סותרות? כאן נכנסות לפעולה אמונות בסיס שיש לכל אחד מאיתנו לגבי העולם, אמונות שלרוב נובעות מהאופי שלנו או מדמות סמכותית בעברנו, ולא מידע כלשהו שרכשנו בכוחות עצמנו. אנחנו נסטה באופן חריף מהאידיאל הספקני-ביקורתי, ופשוט נאמין לאותו המומחה שמאשר את אמונות הבסיס שלנו. זוהי הבחירה הנוחה ביותר מבחינה פסיכולוגית, מכיוון שהשאיפה האנושית הבסיסית של כולנו היא לא להגיע למעיין הידע הטהור והאובייקטיבי אלא להרגיש טוב עם עצמנו, להימנע מדיסוננס. גם כאשר אנשים נדרשים לבחור האם לחקור נושא כלשהו יותר לעומק, הם לרוב יחקרו רק באותו הכיוון שיכול לחזק את אמונות הבסיס שלהם – למרות שלפי האידיאל הספקני הם אמורים לחקור בדיוק בכיוון ההפוך ולנסות להפריך את האמונות של עצמם כל הזמן (אני אגב מנסה לפעול באופן הזה, ולכן אני קורא גם ספרים של כותבים שאני לא מסכים איתם, אבל אם נודה באמת זה די מתסכל ומשעמם…).

ככל שנתקרב יותר לתחומי ידע עמומים, היכן שקשה לערוך ניסויים מדעיים ולקבל הוכחות חד משמעיות, נראה שהאידיאל הספקני-ביקורתי מתחיל לקבל תפנית מדאיגה. גופים שונים מנסים לנצל אותו על מנת להילחם נגד הממסד המדעי, כאשר משתלם להם לעשות זאת. למשל, בשנת 2008 יצא ספר אמריקני בשם "Doubt is Their Product", המתאר כיצד מדענים שעבדו בשירות יצרני הסיגריות הצליחו במשך שנים לעורר ספקות לגבי מחקרים שהראו שסיגריות פוגעות בבריאות. בשנת 2010 יצא ספר דומה בשם "Merchants of Doubt" שממשיך את הטיעון הנ"ל גם לגבי ההתחממות הגלובאלית והחור באוזון, וחברות מסחריות שרצו למנוע רגולציה הקשורה לנושאים אלו (לא מזמן הופיעה כתבה מעניינת בנושא בכלכליסט, הכוללת מקרים נוספים). הספרים האלו מראים כיצד אינטרסים כספיים מסוגלים להתחבא מאחורי האידיאל הספקני-ביקורתי, במקרים בהם קשה להוכיח דברים באופן חד משמעי. לכל מתודולוגיה מדעית יש חסרונות, ותמיד ימצאו המדענים שיהיו מוכנים למכור את יושרם המקצועי תמורת סכומים גבוהים מספיק, ולתקוף את עמיתיהם למקצוע. כמובן, גופים מחויבים אידיאולוגית משתמשים באותה הטקטיקה על מנת לתקוף מדענים (או כלכלנים) שפוגעים באמינות האידיאולוגיה החביבה עליהם.

כך, לא רק שהאידיאל הספקני-ביקורתי אינו תואם את טבע האדם ואינו עוזר לנו לגבש עמדה ביום-יום – הוא גם מסוגל לשמש כנשק בידי אלו שרוצים להסתיר את האמת מההמונים.

המקדונלדס של עולם הכלכלה

הדברים שכתבתי נכונים גם לעולם הכלכלה. כאשר אנשים מחליטים ללכת וללמוד יותר על כלכלה או לשמוע מומחים כלכליים שונים, הם לא פועלים לפי האידיאל הספקני. אם הם מלכתחילה נטו לכיוון השמאלי-רדיקאלי (או שחבריהם נמצאים שם) הם יקשיבו להרצאות של ירון זליכה, יקראו את הספר של יחימוביץ', יעשו מנוי לבלוג "הכלכלה האמיתית" ויתחברו לכל קבוצות הפייסבוק של המחאה החברתית וגרורותיה. אם הם מלכתחילה נוטים לכיוון ימני יותר הם יעשו מנוי לאתר "מידה", ואולי גם יתחברו עם קבוצות הפייסבוק של התנועה הליברלית החדשה וגרורותיה.

כך או אחרת, הם יחפשו וימצאו תמיכה שתאשר את נטיות הבסיס שלהם, ותוסיף להם ביטחון עצמי בצדקתם. הם לא יתחילו פתאום באמצע החיים לעשות תואר ראשון בכלכלה, ולא ינסו לגבש את דעתם באופן רציונאלי תוך כדי קריאה של כמה עשרות ספרים של טובי המומחים בעולם. למי יש זמן לזה? כן, יש כאלו שמסוגלים לשמור על ראש פתוח יותר מאחרים, אבל המגמה של רדיקליזציה היא לחלוטין צפויה, לפחות בשלבים הראשונים. אנשים רוצים לשמוע אמירות ברורות שהם יוכלו להבין בקלות, אמירות שיאשרו את הנחות הבסיס שלהם ויתוו כיוון חד משמעי לפעולה. אי אפשר להאשים אותם על כך, זה פשוט אנושי.

הכיוונים הקיצוניים, מימין ומשמאל, הם המקדונלדס של עולם הכלכלה. כמו ההמבורגרים במקדונלדס הם קלים לעיכול, טעימים, מושכים, מהירים להגשה ופשוטים להבנה. במרכזם של כל הרעיונות הרדיקאלים עומדים "טובים" ו"רעים" שקל להבדיל ביניהם, וכל מה שנותר לנו זה לבחור צד ולצאת להפגין בזעם. כאשר אני ממש רעב, או כשאני רוצה לפצות את עצמי על משהו ארוחת ג'אנק נראית כמו רעיון טוב, אבל בטווח הארוך הבריאות נפגעת. באותו אופן, גם הרעיונות הרדיקאליים מושכים את הרעבים לידע ואת הזועמים, והם גם יפגעו בהם בסופו של דבר – או דרך הפגיעה בכלכלתה של המדינה, או דרך האכזבה האישית שהם יחוו כאשר האידיאלים היפים יתנפצו על חומת המציאות.

זה לא עניין של אינטליגנציה. הכרתי אנשים מאוד אינטליגנטים שנתפסים בקלות לכל רעיון חתרני מספיק שחולף בסביבתם, והכרתי אנשים פשוטים לכאורה שמפעילים ספקנות בריאה כשמישהו טוען שיש לו תרופת פלא לכל בעיותיה הכלכליות של המדינה. זה עניין של נטיות הבסיס שלנו – עד כמה הן חזקות, עד כמה אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, מה הסיכוי שאנחנו מותירים לאפשרות שאנחנו טועים. לפי ניסיוני דווקא בעלי תארים אקדמאיים מתקדמים לוקים לרוב בביטחון יתר ונופלים לבורות הרדיקאליים יותר בקלות מאשר האדם הממוצע ברחוב. אחת הדוגמאות לכך היא העמדה הכלכלית הנפוצה של פרופסורים במחלקות לסוציולוגיה, היסטוריה ואולי גם מדעי המדינה בארץ, שהיא מאוד קיצונית, וכך דורות של סטודנטים יוצאים מהפקולטות האלו עם תפיסה עקומה לחלוטין של המציאות הכלכלית (במחלקות לכלכלה, אגב, כמעט שלא מדברים על אידיאולוגיה כלכלית).

המעגל הסגור

הרשתות החברתיות שהפכו לנפוצות בשנים האחרונות מחריפות את מגמת ההקצנה, מכיוון שהן מאפשרות לאנשים למצוא בקלות רבה יותר אנשים שחושבים בדיוק כמוהם. גם בשמאל וגם בימין ישנן קבוצות גדולות וכמעט סגורות של חברי פייסבוק שמשתפים את אותם הממים ואת אותן הכתבות, טוענים את אותם הטיעונים, ומחזקים אחד את השני בתהליך של היזון חוזר. לו כל אחד מהם היה עומד לבדו או נחשף יותר לדעות שונות, ייתכן שהוא היה נתקף בספקות מסוימים לגבי דעותיו. אך כאשר כל סטאטוס נענה בלייקים ושיתופים של חבריו הקרובים, הספקות נעלמים. כאשר אנשים כאלו נתקלים לפתע במישהו שחושב שונה מהם, הם נדהמים ומרגישים בלבול עמוק. כמה מהם שנתקלו בי כבר שאלו עבור איזה טייקון אני עובד (אף אחד, לצערי), או חסמו אותי. היו לי חברים ומעריצים של הבלוג שהקשר איתם נותק אחרי המחאה החברתית.

בתוך המעגלים החברתיים הסגורים האלו הדעות הופכות ליותר קיצוניות, מפני שאין מי שיאזן אותן. ניחושים הופכים להשערות, והשערות הופכות לאמיתות מבוססות שאסור לערער עליהן. מידע התומך בנטיות הבסיס של חברי הקבוצה מועצם ומופץ שוב ושוב, ומידע הסותר אותן מסונן במהרה החוצה. ספקנים "אמיתיים" עלולים למצוא את עצמם מנודים מבחינה חברתית, ולכן הם מסתירים את ספקותיהם או נוטשים את המעגל.

כאשר המעגלים האלו הולכים ומתחזקים במשך שנים רבות, הם עלולים להוליד בסופו של דבר את אותם העשבים השוטים הרואים באלימות דרך לגיטימית לתקן את מה שמקולקל בעולם. מלבד אקטים בודדים של ונדליזם נראה לי שהשמאל הישראלי רחוק משם, ואני מקווה שהוא לא יגיע לכך בעתיד.

חסרונותיה של הצניעות

צניעות היא תכונה שהופכת אנשים מוצלחים לפופולאריים. הציבור הרחב לא אוהב את המתנשאים או את אלו הטוענים שעבודה קשה לאורך שנים רבות היא המפתח להצלחה; הוא אוהב את אלו המצהירים שהם בעצם לא כל כך חכמים ומוכשרים, אלא רק "סקרנים" או "בעלי דמיון", בסך הכל סוג של ילדים שלא התבגרו. למשל, אלברט איינשטיין הוא אחת הדמויות ההיסטוריות הפופולאריות ביותר בעולם המדע, בין השאר תודות לציטוטים כמו אלו:

"דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם."

"אין בי כישרון מיוחד, אבל יש בי הרבה סקרנות."

"הדבר שהכי חשוב לאיש מדע, זה לא התעודות, לא מספר שנות הלימוד, וגם לא הניסיון שלו, אלא האינטואיציה שלו."

לריצ'רד פיינמן ולאחרים יש ציטוטים דומים, שהמכנה המשותף להם הוא צניעות, ותפיסה שאומרת שמדע זה משהו נחמד שכל אחד יכול לעסוק בו, כל מה שנדרש זה קצת סקרנות, דמיון וחשיבה מחוץ לקופסה. זו כמובן שטות; אדם נדרש ליכולת מתמטית לפחות ברמה של העשירון העליון של האוכלוסיה לפני שהוא יכול בכלל לשקול לעשות תואר ראשון בפיזיקה (וגם לאיינשטיין מן הסתם הייתה יכולת כזו, למרות המיתוסים המפורסמים), וגם זיכרון מצוין, תפיסה מרחבית ותכונות נוספות הן הכרחיות. על מנת להבין את התיאוריות הקיימות או לפתח חדשות נדרשות שנים ארוכות של לימוד וצבירתו של הרבה מאוד ידע. רוב מכריע של האנשים לעולם לא יוכלו להיות מדענים, לא משנה עד כמה הם סקרנים, ולא יוכלו להבין תיאוריות מדעיות או לפתח חדשות ללא ידע בסיסי. ציטוטים כאלו ואחרים יוצרים מצג שווא לפיו הידע זניח בהשוואה לדמיון ולאינטואיציה, וכל אחד יכול להתבטא בנושאים מדעיים.

גם כלכלנים מנסים לעיתים לרכב על גל הצניעות הפופולארית, ולהתבטא נגד הדיסציפלינה שלהם. בין השאר הם מודים שהמודלים רחוקים מהמציאות, שהתחזיות לא מדויקות מספיק, שההנחות לא מבוססות, ועוד. בדבריהם הם מצטרפים ללא-כלכלנים רבים שמבקרים את המתודולוגיות הכלכליות מכיוונים שונים, אך מכיוון שהם עצמם כלכלנים המשקל שלהם רב הרבה יותר.

הצניעות הזו חשובה ונכונה, אבל יש לה אפקט לוואי שכולם מתעלמים ממנו: פיחות בחשיבותו של הידע. האדם הממוצע מהרחוב שומע על כלכלן שיורד על המודלים הכלכליים של חבריו, ומקבל את הרושם שכלכלנים בעצם לא יודעים יותר ממנו על התחום שאותו הם חוקרים כבר עשורים רבים. מבחינתו של הכלכלן הוא בסך הכל התבטא בצניעות ובביקורתיות והצביע על פגמים אמיתיים במתודולוגיה, אבל המסר שהקורא סופג קיצוני הרבה יותר. נוצרת שחיקה במידת האמון שהציבור נותן במומחים מהזרם המרכזי. אם ידע ממילא אינו חשוב, למה בכלל לטרוח ולהקשיב או ללמוד על מנת לרכוש אותו? כל בני האדם בטוחים הרי שיש להם המון דמיון ואינטואיציה, ואיינשטיין טען שזה מספיק. למזלו של איינשטיין, בעיות פיזיקאליות לרוב לא דורשות הכרעה פוליטית. בעיות כלכליות כן, ואם הציבור מאמין שאין חשיבות לידע אז אין גם צורך בכלכלנים על מנת לקבל את ההחלטה הנכונה בנוגע ליצוא הגז או לריבית שקובע בנק ישראל.

אבל למעשה ישנה חשיבות עצומה לידע, גם אם המודלים המאקרו-כלכליים לא יכולים לחזות משברים פיננסיים שנתיים מראש, גם אם הידע הוא חלקי. לא ניתן למנות לנגיד בנק ישראל אדם שאינו מבין את הקשר בין שער המטבע להיקף היצוא או את הקשר בין אינפלציה לאבטלה. לא ניתן לערוך דיון במדיניות הפיסקאלית הרצויה למדינת ישראל מבלי להבין את הקשר בין מיסוי לצמיחה. כלכלנים, למרות המגבלות של המתודלוגיות שלהם, עדיין בדרך כלל מבינים את הקשרים האלו יותר טוב מאשר לא-כלכלנים. יש להם ידע המבוסס על ניסיון רב שנים של מדינות רבות. חלק מהדברים קל יותר להסביר לציבור הרחב, חלק מהדברים קשה להסביר, אבל העובדה היא שהידע הוא חשוב.

הזלזול בידע והשחיקה במידת האמון במומחים מהזרם המרכזי מצטרפים לאותה חיבה לרעיונות קלים לעיכול ולתפוצתן של הרשתות החברתיות, ומעצימים את התנועה בכיוון השוליים הקיצוניים.

מעורבות ציבורית ללא פופוליזם

אחרי שהבנו את מקורותיו של גל הפופוליזם, נעבור לשאלה הבאה: האם ניתן לקיים מעורבות ציבורית ללא פופוליזם. השאלה הזו חשובה, מכיוון שקיים גם צד נוסף למטבע שאותו לא הזכרתי עד כה – שחיתות. כתבתי שישנה שחיקה באמון הציבור במומחים, אבל אם נלך לכיוון הקיצוני השני, לעולם שבו הציבור נותן אמון מלא ומוחלט במומחים, נקבל מצב שבו למומחים יש תמריץ חזק להפוך למושחתים. כאשר לקבוצה קטנה של אנשים יש מונופול על הידע הם לא יחלקו אותו לאחרים מרצונם החופשי, אלא ישתמשו בו על מנת למקסם את הכנסותיהם. מעורבות ציבורית נדרשת על מנת לשבור את המונופול הזה ולמנוע מקבוצות אינטרסים צרות לסחוט את המערכת לטובתן באופן חוקי או לא חוקי.

ניתן לקיים מעורבות כזו גם מבלי לגלוש לשוליים הקיצוניים, ויש לכך דוגמה מהשנים האחרונות: הסדנא לידע ציבורי. מדובר בעמותה ששמה לה למטרה להגביר את השקיפות במערכת הציבורית על ידי פרויקטים כגון אתר התקציב הפתוח (שנבנה בשיתוף עם השר לשעבר מיכאל איתן), אתר כנסת פתוחה, ואתר המעקב אחרי ביצוע המלצות דוח טרכטנברג. רק לאחרונה פרסמה העמותה המחשה גרפית נאה של ההבדלים בין תקציב 2013-2014 לבין תקציב 2012. בעולם מושלם לא היה בכלל צורך בעמותה כזו, והנתונים המוחזקים בידי גופים ממשלתיים היו מפורסמים באופן קבוע על ידי הממשלה ומונגשים לשימוש מוסדות המחקר והציבור הרחב. אך בעולם שלנו הנתונים האלו לא רק שאינם מפורסמים בפומבי – בפרויקטים שבהם השתתפתי בעבר הופתעתי לגלות שגופים ציבוריים המקבלים מימון מלא מהממשלה לא מוכנים אפילו לחלוק ביניהם את הנתונים, כאשר קיימים מאבקי כוח פנימיים.

אם נתייחס לדבריו של קנדל, אז הסדנא לידע ציבורי אכן לא מתמקדת בצמיחה או בחלוקת העוגה, אבל לא תמצאו שם פופוליזם והאשמות, רק רצון ביותר שקיפות. אם נתייחס לדבריה של מלמד, אז אנשי הסדנא לידע ציבורי אינם טוענים שהם מבינים יותר טוב מהמומחים מהו האחוז מכמות הגז שרצוי ליצא לחו"ל, ויש להם את הפוטנציאל להיות מסוכנים לא רק לעשירים, אלא לכל קבוצות הלחץ במשק.

דוגמה נוספת למאבק דומה וצודק הוא מאבקן של סתיו שפיר ושלי יחימוביץ' נגד הלוביסטים בכנסת (ראו למשל כאן). ייתכן שישנו צורך אמיתי בקיומם של לוביסטים, אבל ללא פיקוח מתאים וללא שקיפות מספקת הם נותנים למגזר העסקי כוח שאין לציבור הרחב.

באופן תיאורטי, המאבק הציבורי היחיד הנדרש במדינה דמוקרטית הוא מאבק בעד שקיפות. מכיוון שאנחנו ממילא מסוגלים לבחור את הפוליטיקאים מדי ארבע שנים, כל מה שדרוש לנו על מנת לבנות מערכת הפועלת לטובתנו הוא ידע אובייקטיבי ומלא לגבי הפעילות המתמשכת שלהם.

באופן מעשי יתכנו מקרים שבהם נדרש מאבק ציבורי עבור נושאים אחרים, כאשר כל המועמדים בבחירות וכל כלי התקשורת המרכזיים מתעלמים מאותם הנושאים, מתעלמים מהלך הרוח הציבורי. דוגמה לכך היא המאבקים של השחורים בארצות הברית באמצע המאה הקודמת.

אני לא חושב שזה המצב במדינת ישראל לגבי הנושאים העולים במחאות מהשנים האחרונות כגון הגז הטבעי, מחירי הדיור ואי השוויון בהכנסות. נראה שהשמאל בישראל עדיין לא השלים עם היותו מיעוט, ועם ההישגים העלובים שלו במערכות הבחירות של העשור האחרון. כותבים מהשמאל מנסים לצייר תמונה של פגיעה בדמוקרטיה, למשל כשהם טוענים שההחלטה על הגז הטבעי צריכה לעבור בכנסת, אבל הם שוכחים שלממשלה יש רוב בכנסת והיא יכולה להעביר שם כל חוק שתרצה. טיעון אחר שהם מעלים, לפיו התקשורת מושפעת מאינטרסים של טייקונים ולא מדווחת מספיק על מחאות חברתיות שנוגדות את אותן האינטרסים, נראה מגוחך לחלוטין לכל מי שקורא את Y-net, דה-מרקר או כלכליסט באופן קבוע. השמאל הישראלי לא סובל מאפליה בסיקור התקשורתי ולא מניסיונות ימניים לפגוע בדמוקרטיה; הוא סובל ממגמות דמוגרפיות שמקורן בילודה נמוכה יחסית ושיעורי הגירה גבוהים יחסית לחו"ל. מה לעשות, בדמוקרטיה המספרים חשובים.

סיכום

כאשר העולם נכנס לתקופה של מיתון כלכלי, האידיאל הספקני-ביקורתי מסוגל להוביל את הציבור הזועם להקצנה אידיאולוגית ולזלזול בידע. מגמה כזו רק תחריף את המשבר, כאשר ממשלות יתקשו ליישם מהלכים כואבים ויאלצו לפעול באופן פופוליסטי, שרי אוצר ינסו לגלגל את החובות אל הקדנציה הבאה, ואנשים איכותיים יסרבו להתגייס למערכת הציבורית.

אך מעורבות ציבורית לא חייבת להוביל למקום של פופוליזם. קיימת גם מעורבות ציבורית מהסוג הנכון: מעורבות המכבדת עמדות שונות, החותרת לצבירת ידע ולשקיפות, ולא למציאה מהירה של אשמים, עריכת משפטי שדה והוצאות המוניות להורג בכיכר העיר. מעורבות מהסוג הזה תיצור מערכת כלכלית הפועלת לטובתם של האזרחים מבלי לפגוע בכלכלת המדינה.

מן הראוי שהגורמים השפויים במחנה השמאל יתעוררו במהרה וימנעו את מגמת ההקצנה הרדיקאלית. אנשים כגון אבישי ברוורמן ואראל מרגלית יכולים וצריכים להוות אלטרנטיבה שפויה לפוליטיקאים יותר פופוליסטים במפלגת העבודה, למבול הצעות החוק שאין להן סיכוי לעבור, ולצעירים המובילים את העדר הזועם הנוהר מהפגנה להפגנה. אם הם יתנהלו בחוכמה בהחלט ייתכן שהם יצליחו למשוך אליהם את מצביעי מפלגות המרכז, והשמאל יגלה להפתעתו הרבה שהוא מסוגל לנצח בבחירות. אך אם המגמה הקיימת מאז המחאה החברתית תימשך ותתרחב גם לצעירים ישראלים מהמרכז ומהימין, בסופו של דבר הפוליטיקאים והפקידים המנהלים את כלכלת המדינה יכנסו למצב של שיתוק, וכולנו ניפגע מכך.

נכתב ע"י: אורי כץ

מתוך הבלוג: http://orikatz.wordpress.com/

להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו לעידכונים

הרשמה
לעידכונים