הורדת המע”מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי

 

 

הורדת המע”מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי. המטרה היתה ונשארה אחת: להוריד את מחירי הדיור

 

שר האוצר – י. לפיד

 

הורדת המע”מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי. המטרה היתה ונשארה אחת: להוריד את מחירי הדיור“,כותב יאיר לפיד כהרגלו דברים מובנים מאליהם. ואז הוא ממשיך: “יש כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים שמתנגדים להורדת המע”מ. זה בסדר גמור, כי הורדת המע”מ לא מיועדת לכלכלנים, לפוליטיקאים ולבעלי אינטרסים.“

כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים. בקבוצה אחת כורך לפיד מספר קטן של “בעלי אינטרסים” עלומים בתחום הדיור שאולי יכולים להפסיד מהמהלך (לא ברור לי כיצד), מספר פוליטיקאים שגם להם אינטרס ברור לנגח את לפיד על כל דבר שיעשה (למרות שהם בעצמם מעלים תכניות דומות מאוד), וכן אלפי כלכלנים מכל המגזרים, הסוגים והמינים שיגידו לכם, אם רק תטרחו לשאול, שעל פי הידע הכלכלי המצטבר התכנית הזו לא תתרום שום דבר חיובי למשק. לפיד מכניס את הכלכלנים למשוואה אחת ביחד עם בעלי האינטרס מכיוון שהכלכלנים הם לא בני אדם רגילים, כמובן. אין ביניהם זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה (שהורדת המע”מ אולי מיועדת גם עבורם), אין ביניהם הורים מבוגרים שנאלצים לעזור לילדיהם בצבירת ההון העצמי הנדרש, אין ביניהם בעלי משפחות צעירות, אין להם חברים, שכנים או קרובי משפחה. הם לא מבינים, הם לא מסוגלים “לחשוב מחוץ לקופסה”, הם “רואים הכל דרך החור של הגרוש”. הם כלכלנים: רובוטים היפר-רציונלים ונטולי רגש הלכודים בתוך עולם דמיוני של משוואות אלגבריות, נתונים סטטיסטיים ותרשימים מורכבים, שאומרים ליאיר לפיד שהוא לא יכול לעשות כל מני דברים שהוא רוצה לעשות מסיבות שהוא אינו מבין – וזה מכעיס אותו.

לפיד לא לבד. בדיונים ווירטואלים אודות המהלך בימים האחרונים יצא לי להיתקל לא פעם בדעות כגון “אם הכלכלנים מתנגדים אז כנראה שמדובר במהלך טוב”, או באחרים שטרחו להזכיר שהכלכלן הראשי הממונה על הכנסות המדינה שהתפטר השבוע, מיכאל שראל, הוא לא גיבור מעונה מכיוון שהוא בוודאי ישיג בקרוב משרה בשכר גבוה אצל אחד הטייקונים החזקים במשק (תוך התעלמות מכך שהוא כבר וויתר על משרה כזו כשעבר לשירות הציבורי).

שנאת כלכלנים היא לא תופעה חדשה – האחראים על אוצר המדינה תמיד היו שנואים. למשל, במסגרת מחקר להרצאה נתקלתי בסיפורו של Claude de Bullion, שר האוצר של מלך צרפת לואי ה-13, שהיה אחראי על מימון השתתפותה של צרפת במלחמת 30 השנים ונאלץ להילחם בשחיתות בקרב גובי המיסים באותה התקופה וליצור אינפלציה חריפה. כשנפטר הוא נקבר בלילה על מנת שלא יתעוררו מהומות בעת הלווייתו, וקברו נותץ במהלך המהפכה הצרפתית. זו כמובן לא הדוגמה היחידה.

הסלידה הציבורית מכלכלנים לא קשורה כלל לדיון על מידת המדעיות של המחקר הכלכלי, למודלים המתמטיים, למשבר האחרון, לבנקאות ברזרבה חלקית או לכל שאר טיעוני מבקריהם המודרניים של הכלכלנים. אפשר לבקר גם מתודולוגיות של פיזיקאים, ביולוגים או סוציולוגים, ואת היושר המקצועי של רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, אך רק מבקריהם של הכלכלנים יזכו לאלפי לייקים, שיתופים ורכישות של ספריהם. הפופולאריות של הביקורת הגיעה לרמה כזו שגם כלכלנים בוחרים לעיתים לרכב על הגל ולבקר את חבריהם למקצוע על מנת למכור ספרים או להופיע בעיתונים, ובמקרים רבים הביקורת עצמה נכונה ומעניינת (למשל, אני די מחבב את ספריו של נאסים טאלב), אך התהודה שהיא זוכה לה חסרת פרופורציה לחלוטין. לא פעם ניהלתי דיונים אל מול מגיבים לבלוג שלוקחים ביקורת על תחום מסוים ומספר קטן של כלכלנים ומכלילים אותה אל כל הכלכלנים וכל תחומי המחקר שלהם.

המקור האמיתי לפופולאריות הרבה של הביקורת כנגד הכלכלנים הוא פסיכולוגי, והוא טמון בעובדה שבניגוד לכל שאר בעלי המקצוע האקדמיים וכל שאר האנשים שלובשים חליפות, מרוויחים הרבה ומשתתפים בכנסים יוקרתיים, תפקידם המסורתי של הכלכלנים הוא להיות אלו שאומרים “לא” – אלו שמודיעים לנסיכים, מלכים, קיסרים, יאיר לפידים, וסתם אזרחים מהשורה שנגמר הכסף, ולכן לא ניתן להמשיך במלחמה, אי אפשר לממן את בניית הארמון החדש, לא חכם לחלק כעת מתנות להמונים, ואין לכם מספיק הון עצמי לרכישת הדירה.

נוח מאוד לחשוב שהכלכלנים טועים, שהם מתעלמים מכל מני גורמים, שכלכלה זו רק “אידיאולוגיה”. נראה כי עצותיהם של הכלכלנים הן תמיד מלאות סבל – לעבוד יותר, לחסוך יותר, להוציא פחות, להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר (מלבד עצותיו של ג’ון מיינארד קיינס, שהרשה לפוליטיקאים להיכנס לגירעון רק כאשר המשק נמצא במשבר הכולל שיעור אבטלה גבוה, ומאז ועד היום חלקם משתמשים בו בתור תירוץ להיכנס לגירעון בכל מצב). אותם נסיכים, מלכים, קיסרים ויאיר לפידים תמיד יכלו לסמוך על הסלידה של ההמונים מהעיסוק הפיננסי, על התדמית הגרועה שהייתה מאז ומעולם לכסף, ולהאשים את הכלכלנים כשהדברים מסתבכים.

גם התקשורת פועלת על פי אותם התמריצים: כל כתבה בעיתון המתארת כנס אקדמי של כלכלנים תתחיל בתיאור החליפות היקרות שלובשים המשתתפים, המשקאות היקרים המוגשים לקהל המוזמנים או בסיפורו קורע הלב של איזה הומלס שיושב על המדרכה מחוץ לאולם הכנסים המפואר. לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אזכור לחליפותיהם של הפיזיקאים או הביולוגים שמשתתפים גם הם בכנסים אקדמיים לא מעטים ומרוויחים לא פחות מעמיתיהם הכלכלנים.

אומרים שיש לכלכלנים כוח. יותר מדי כוח. מנקודת המבט שלי, זו בדיחה עצובה. כלכלנים מכל הזרמים הרי מטיפים כבר חמישים שנה לטובת סחר חופשי ונגד עיוותים, פטורים והנחות במיסוי וסובסידיות, ובכל זאת פוליטיקאים בכל מדינות העולם המערבי מתערבים בסחר החופשי ומעניקים שלל פטורים, הנחות וסובסידיות למקורבים, למקושרים, או סתם לציבור כזה או אחר שהם מקווים שיתמוך בהם. ארצות הברית, נושאת דגל הקפיטליזם, מעניקה לחקלאים האמריקנים סובסידיות שככל הידוע לי אין כלכלן אחד רציני התומך בהם, ומצילה תעשיות שנועדו לגווע. משרד האוצר הישראלי נכשל שנה אחר שנה במאבק על תקציב הביטחון המנופח. כמו כל אחד אחר, כוחם של הכלכלנים מוגבל על ידי קבוצות לחץ חזקות, חלקן מונהגות בעצמן על ידי כלכלנים.

ובכל זאת, הדברים משתנים עם הזמן, בעיקר מכיוון שלא כל הפוליטיקאים והמנהיגים הם מושחתים או טיפשים ורבים מהם מבינים את ההיגיון שבדברי הכלכלנים. במאות השנים האחרונות מנהיגי מדינות קיבלו על עצמם מרצון שלל “מגבלות כלכליות” כגון ההיצמדות לתקן הזהב במאה ה-19, הקמתם של בנקים מרכזיים עצמאיים בתחילת המאה ה-20 אשר שולטים בהיצע הכסף במנותק מהפוליטיקה, ולאחרונה גם “כללים פיסקאליים” כגון כלל ההוצאה שהונהג במדינת ישראל ובמדינות נוספות או יחס מותר של חוב לתוצר, שמטרתם להגביל את יכולתם של פוליטיקאים לשנות את הוצאות הממשלה. המגבלות האלו מפריעות לפוליטיקאים להגשים את מטרותיהם האידיאולוגית או לזכות בפופולאריות, ובכל זאת הפוליטיקאים הם אלו שכפו את המגבלות על עצמם – מאותה הסיבה שבגללה אני לא קונה עוגות שוקולד לביתי. אני יודע שאם אקנה לא אוכל לעמוד בפיתוי לחסל אותן תוך זמן קצר, ופוליטיקאים הגונים יודעים שבסופו של דבר יגיע המשבר שיאלץ אותם לבצע צעדים לא אחראיים על מנת לשמור על משרתם.

מגמה זו מעניקה כוח מסוים לכלכלנים (ביחוד אלו מהם המשרתים בבנקים מרכזיים), מה שמעורר אולי קנאה מובנת מצדם של בעלי מקצוע אחרים או מצד כלכלנים שאינם שותפים במוקדי הכוח. ועדיין, כל נושא המדיניות הפיסקאלית – מיסים, סובסידיות, הוצאות ממשלה וכו’ – נשלט בגדול על ידי פוליטיקאים שנוטים לא פעם להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים. בניגוד לדברי הביקורת שנשמעים לרוב, אנחנו רחוקים מאוד מעולם המנוהל במלואו בהתאם לתיאוריות הכלכליות שבקונצנזוס.

תכנית ההנחה במע”מ של לפיד נותחה מכל כיוון אפשרי בשבוע האחרון על ידי מספר רב של כלכלנים, ואין צורך לחזור על הדברים. איני מאמין שיהיו לה השפעות חיוביות כלשהן על שוק הדיור. כמו כל פטור ממיסוי, התכנית תעוות את הקצאת המקורות במשק ותפגע ביכולתה של הכלכלה הישראלית לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. כמו כל פטור ממיסוי, אם נניח שההוצאה הממשלתית פחות או יותר קשיחה התכנית הזו פשוט מהווה העברה של כסף מאוכלוסיות מסוימות לאוכלוסיות אחרות – לאו דווקא בצורה הוגנת במיוחד. כמו כל פטור ממיסוי, ההנחה הזו הולכת להישאר איתנו למשך עשרות שנים מעכשיו, מכיוון ששום פוליטיקאי לא יעז לבטלה. כמו כל פטור ממיסוי, ימצאו בסופו של דבר קבוצות הלחץ שיצליחו לעוות את ההנחה הזו לטובתן, ובהחלט יתכן שהנהנים העיקריים מההטבה לא יהיו אותם אנשים שלהם לפיד רוצה לעזור. אך כל התוצאות האלו יגיעו אי שם בעתיד הרחוק, והציבור כבר לא יקשר אותם ללפיד. את הרווח הפוליטי שלו הוא כבר עשה, בין השאר על חשבונם של הכלכלנים.

 אך גם כלכלנים הם בני אדם. הם לא מנותקים מהציבור, הם מרוויחים בממוצע הרבה פחות ממה שאתם חושבים, יש להם הורים וילדים ושכנים וחברים, הם לא “שבויים” בתוך שום תיאוריה, לא טורפים עניים לארוחת בוקר בהנאה סאדיסטית, ורובם לא בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. בניגוד לפוליטיקאים, הדעות שכלכלנים רבים השמיעו בשבוע האחרון בנוגע לתכניתו של לפיד הן חפות מאינטרסים ושיקולים זרים. בחירתו של שר האוצר שלא להקשיב ליועציו איננה מעידה על אומץ לב או חוכמה יתרה, אלא על כניעה לחוקי המשחק הפופוליסטיים והליכה אחרי העדר.

שר אוצר טוב לא חייב להיות כלכלן, לא חייב להיות מבריק, אפילו לא חייב לסיים בגרות במתמטיקה, אבל ישנה תכונה אחת מאוד חשובה עבורו: שר אוצר טוב לא יחפש את אהבת הציבור או הממונים עליו. תפקידו הוא לומר להם את האמת, ביושר, גם כשהיא איננה נוחה – והאמת היא שהממשלה לא יכולה להוריד בקלות את מחירי הדירות בטווח הקצר בלי לפגוע במשק. שאיפתו הבלתי נלאית של לפיד לפופולאריות ולחיבוקו החמים של הקונצנזוס עלולה להפוך אותו לאחד משרי האוצר הפחות טובים שכיהנו בישראל בעשורים האחרונים.

.

.

.

נכתב ע”י: אורי כץ

מתוך הבלוג: http://orikatz.wordpress.com