יוון שוב עושה קולות

העיתונות הכלכלית בארץ ובעולם מעט מבולבלת מהמהלכים הפוליטיים שהתרחשו בשבועות האחרונים ביוון ומתקשה להחליט האם זה “טוב או רע”, האם מנהיגי יוון החדשים הם קיצוניים קומוניסטיים מסוכנים או שמא לוחמי צדק שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות ועומדים על שלהם כנגד מוסדות האיחוד האירופאי, והאם אנחנו רוצים או לא רוצים שתהליכים דומים יתרחשו בספרד ובמדינות אחרות. כלכלנים זהירים וצנועים אינם מבצעים תחזיות לעתיד, וכך גם מרבית הפרשנויות בעניין יוון מאירות את הצדדים השונים ומנסות לחמוק מהבעת דעה ברורה.

לצערי אני לא כל כך זהיר ובטח שלא צנוע, ועל כן אשמח לספק תחזית חדה וברורה: אם הנטיות הפוליטיות של תושביה לא ישתנו, עתידה של יוון הולך להיות דומה למדי לעברה. התנהלות כלכלית רעועה, פשיטות רגל פה ושם, אבטלה גבוהה, עזיבה של צעירים משכילים, שחיתות שלטונית, אי שוויון, עוני וחוסר יעילות – כל אלו ילוו את המדינה בעשור או שניים הקרובים כל עוד מפלגות כגון סיריזה יאחזו במושכות השלטון. קשה מאוד לחזות בטווח הקצר האם המדינה תצא מגוש היורו ומה יהיו ההשלכות המיידיות של יציאתה או הישארותה, אך בטווח הבינוני והארוך התמונה ברורה יותר.

ישנם עיתונאים בארץ שרגילים להביט על המציאות הכלכלית דרך הפריזמה של המחוברים והבלתי מחוברים, המושחתים והבלתי מושחתים. זו נקודת השקפה נכונה וחשובה מאוד, ביחוד בהקשר הישראלי, אבל חשוב לזכור שישנה גם נקודת השקפה נוספת חשובה לא פחות: כלכלות המנוהלות באופן פופוליסטי לעומת כלכלות המנוהלות באופן אחראי ושקול המכוון לצמיחה ויציבות מאקרו-כלכלית.

שום דבר טוב מעולם לא יצא ולעולם לא יצא ממנהיגים עם אג’נדה פופוליסטית שצמחו בקרב איגודים מקצועיים ותנועות אנרכיסטיות, מאנשים מהסוג שדב חנין מעריץ – גם כאשר הם אנשים ישרים והגונים שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות, גם כאשר הן עיתונאיות וותיקות המוכשרות בכתיבת סטאטוסים בפייסבוק, גם כאשר הן בחורות צעירות המסוגלות לנאום בכריזמטיות על בימת הכנסת. זה לא קרה, זה לא קורה וזה לא יקרה, ועל מנת לראות זאת כל מה שעלינו לעשות זה להסתכל מעט אחורה אל עבר ההיסטוריה הכלכלית של מאתיים השנים האחרונות – ההיסטוריה של מדינות הפריפרייה האירופאיות, ההיסטוריה של מדינות שביצעו פריצה כלכלית של ממש, וההיסטוריה של המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי המודרני.

יוון וספרד

התהליכים המתרחשים כרגע ביוון, במדינות רבות בדרום אמריקה ובמידה פחותה יותר בספרד אינם “משהו חדש”, אלא המשכם של הטלטלות הפוליטיות והכלכליות שחוו המדינות האלו מאז מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה, כשהן עוברות לחילופין בין משטרים דיקטטורים, פופוליסטיים ומושחתים במידה כזו או אחרת.

ההיסטוריה המודרנית של יוון מתחילה במלחמת העצמאות שלה כנגד האיפריה העות’מנית במאה ה-19, שהובילה להקמת ממלכת יוון. מלכתחילה היו נפוצים במדינה סכסוכים פנימיים ורציחות פוליטיות, וכן מלחמות נוספות נגד העות’מנים ובבלקן. המדינה עברה מספר הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים, נשלטה בתקופות שונות על ידי דיקטטורים, ורק באמצע שנות השבעים הפכה לדמוקרטיה בסגנון מערבי. מבחינה כלכלית יוון לא הצטרפה לגל התיעוש שחל במערב וצפון אירופה בעת המהפכה התעשייתית, עברה מספר רב של פשיטות רגל והטכנולוגיה שבה השתמשו חקלאיה הייתה מפגרת בהרבה אחרי שאר מדינות אירופה עד תחילת המאה העשרים. מלחמת העולם השנייה פגעה ביוון הרבה יותר מכפי שהיא פגעה במערב וצפון אירופה, והיא סבלה מרעב כבד שהרג מאות אלפים ומההיפר-אינפלציה החמישית הגרועה ביותר בהיסטוריה המתועדת. אחרי מלחמת העולם השנייה חלה התאוששות בכלכלה ושיעורי הצמיחה היו גבוהים, אך כך גם כמעט בכל העולם כך שבסך הכל יוון שמרה על מיקומה היחסי הנמוך (ראו תרשימים בהמשך).

ספרד הידרדרה בהדרגה ממעמדה האימפריאליסטי מאז המאה ה-16, עד שנכבשה על ידי נפוליאון בתחילת המאה ה-19. הספרדים הצליחו להשתחרר מאחיזתם של הצרפתים לאחר נפילתו של נפוליאון, אך הם איבדו את מרבית הקולוניות שהיו ברשותם ונכנסו לתקופה ארוכה של מלחמות אזרחים ורציחות פוליטיות שנמשכו עד תחילת המאה העשרים, לאחר מכן הייתה הפסקה קלה, ואז פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם ספרד הפכה לדמוקרטיה בסגנון מודרני רק באמצע שנות השבעים. מבחינה כלכלית ספרד עשירה יותר מיוון, ביחוד תודות לרפורמות קפיטליסטיות שביצע פרנקו מאז תחילת שנות השישים.

מדינות מערב וצפון אירופה היו עשירות יותר מספרד ויוון (מבחינת תוצר לנפש) בשנת 1900, בשנת 1950, בשנת 2000, וסביר שהן יהיו עשירות יותר גם בשנת 2050. מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום אמריקאיות רבות היו עניות יותר מיוון וספרד בשנת 1900, וסביר שרובן ישארו עניות יותר גם בשנת 2050.

דירוג העושר העולמי במאות השנים האחרונות הוא די קבוע בסך הכל, אם כי ישנם גם יוצאי דופן – מדינות ששינו את גורלן לטובה או לרעה. לפני שנעסוק באותן המדינות חשוב לציין שהן יוצאות דופן. מרבית המדינות במרבית התקופות נעות פחות או יותר באותו מסלול ביחס למדינות אחרות, בלי שום קשר לזהות הפוליטיקאים השולטים, למלחמות ולמהפכות שהן עוברות. הגורמים הקובעים את העושר היחסי של מדינה, כגון האיכות היחסית של ההון האנושי והאיכות היחסית של המוסדות בהשוואה לשאר המדינות, משתנים מאוד לאט אם בכלל (מבחינה אבסולוטית, לא יחסית, העולם כולו צומח כמובן ומצבן של אזרחי מרבית המדינות הולך ומשתפר).

מדינות ששינו את גורלן לטובה

את שני התרשימים הבאים הכנתי לפי נתונים הלקוחים מכאן. התרשימים מתארים תוצר לנפש, שהוא סך הערך של הסחורות והשירותים המיוצרים בשטחה של מדינה חלקי גודל האוכלוסיה של המדינה, תוך שקלול כוח הקנייה התלוי במחירים המקומיים (ראו פרטים לגבי יחידות המדידה כאן).

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, עד מלחמת העולם השנייה בריטניה, צרפת, דנמרק והולנד היו גבוהות יותר מאשר ספרד, יוון, אירלנד ופילנד. בתרשים השני ניתן לראות כיצד פינלנד ואירלנד הצליחו להשיג את המדינות האחרות וכיום הן עוקפות את חלקן, בעוד שספרד ויוון נשארו למטה (ישראל אגב היא פחות או יותר במיקום של ספרד).

מלבד פינלנד ואירלנד, דוגמה ידועה נוספת היא “הנמרים האסייתים” – הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטיוואן, שמאז שנות השישים ביצעו זינוק כלכלי משמעותי שמדינות אסייתיות אחרות, כגון תאילנד, אינדונזיה והפיליפינים, לא חוו.

כיצד שינו המדינות האלו את גורלן לטובה?

אני אענה על השאלה הזו, אבל אזהיר אתכם מראש שישנה כאן רמאות. נגיע אליה בהמשך.

שאלת הצלחתם של הנמרים האסייתיים, פינלנד ואירלנד היא נושא לויכוחים ודיונים רבים, וישנם הבדלים בין המדינות, אך מה שברור זה שהתשובה איננה כוללת שכר מינימום גבוה יותר, הלאמות, “צדק חברתי” או כל דבר אחר שניתן למצוא במצע של סיריזה. התשובה היא בעיקר שלמנהיגי המדינות היה אכפת מהדברים הנכונים – הם רצו לעודד השקעות זרות, תחרותיות, תיעוש ורכישת הון פיזי והון אנושי.

מסקירה מהירה ושטחית של הספרות בתחום נראה כי להצלחתן של פינלנד וארבעת הנמרים האסייתיים ישנם, בגדול, חמישה מרכיבים משותפים:

  1. השכלה – ארבעת הנמרים האסייתיים נהנו כבר בשנות השישים מרמות השכלה גבוהות יותר בהשוואה למדינות אסייתיות אחרות, כולל מדינות שהיו אז עשירות יותר. גם הן וגם פינלנד השקיעו סכומים משמעותיים לאחר מלחמת העולם השנייה בהגדלת שיעור ההשכלה של תושביהן.
  2. מעורבות ממשלתית בתהליך התיעוש – גם בפינלנד וגם בקרב הנמרים האסייתיים הייתה התערבות ממשלתית משמעותית אך פרגמטית, במסגרתה הממשלות עודדו באופן פעיל השקעות במגזרים תעשייתיים מבטיחים, למשל על ידי הבטחת הלוואות בתנאים נוחים (ראו כאן מספר דוגמאות לגבי פינלנד או כאן לגבי דרום קוריאה).
  3. שיעורי חיסכון גבוהים עבור התושבים שהיתרגמו להשקעות גבוהות.
  4. סביבה מאקרו-כלכלית יציבה – במהלך רוב התקופה גם פינלנד וגם המדינות האסייתיות שמרו על חובות וגירעונות נמוכים ושערי מטבע יציבים (אם כי הן עברו משברים בשנות התשעים).
  5. צמיחה מבוססת יצוא – נראה שבחלק מהמדינות הייתה תמיכה פעילה ביצוא ובחלק לא, אבל בכולן הצמיחה הייתה מבוססת על יצוא.

אירלנד הייתה שונה מעט מפינלנד ומהנמרים האסייתיים, הזינוק שלה בוצע מאוחר יותר ובמהירות רבה יותר. בין הגורמים לזינוק כלכלנים מונים את מס החברות הנמוך (שהוא אגב נמוך יותר מישראל גם באירלנד וגם בפינלנד), את ההשקעות הרבות שבוצעו על ידי מדינות האיחוד האירופי, את ההטבות שמשכו למדינה מרכזי פיתוח של חברות היי-טק כגון אינטל ומייקרוסופט, ואת הגידול בסחר החוץ.

עכשיו, זוכרים שאמרתי שיש כאן רמאות?

על מנת להבין מדוע המדינות הללו הצליחו לא מספיק להסתכל על מה שהן עשו – נדרש גם להסתכל על מה שמדינות שלא הצליחו עשו. וכשמסתכלים על מדינות אחרות רואים שרבות מהן גם ניסו להרחיב את מערכות ההשכלה שלהן, לסבסד מגזרים מבטיחים, לתמוך ביצוא, למשוך השקעות או ליצב את הסביבה המאקרו-כלכלית. גם ישראל מנסה לעשות זאת כבר שנים רבות. הדברים שכתבתי כאן הם לא “מתכון פשוט להצלחה” שניתן להעתיק בקלות לכל מקום, מכיוון שהעובדה היא שמדינות אחרות שניסו ליישם אותו לא הצליחו כל כך. בישראל למשל ישנה הסכמה די רחבה על כך שחוק עידוד השקעות הון נכשל באופן היסטורי, למרות שבמבט שטחי נראה שמדובר במדיניות די דומה למה שהצליח במדינות אחרות ובתקופות אחרות. בדרום קוריאה שלט דיקטטור צבאי במשך שנים רבות, בדומה לדיקטטורים ששלטו ביוון וספרד, ובכל זאת גורלה היה שונה. חלק מהצעדים שהזכרתי, כגון הקשרים בין הממשלה למגזר העסקי, יוצרים כר פורה לשחיתות והון-שלטון. איכשהו במדינות המצליחות הפגיעה כאן הייתה פחות חמורה.

אז מהו המתכון האמיתי להצלחתן של המדינות הללו, בלי רמאות?

זו שאלה הרבה יותר קשה, ובכלל לא ברור שמה היה רלוונטי לשנות השישים רלוונטי להיום. אבל מהניתוח ההיסטורי ברור מה המתכון איננו כולל: את כל הדברים שכתובים במצע של סיריזה (או בספרה של שלי יחימוביץ’). מדינות לא צומחות בזכות שכר מינימום גבוה יותר, בזכות מיסים גבוהים יותר על חברות ומשקיעים, בזכות “עמידה על שלהן” מול הגופים שיכולים להלוות להם כספים ולהשקיע בהן, בזכות הלאמות ועודף רגולציה ובזכותה של אידיאולוגיה קיצונית.

המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי

ישנן הרבה מדינות כושלות בעולם, חלקן כושלות באופן יחסי כבר אלף שנים ויותר, אבל מדינה אחת מתבלטת מעל כולן – מדינה שלקראת מלחמת העולם השנייה התוצר לנפש שלה היה דומה לזה של צרפת, קנדה וגרמניה, אך כיום היא מדורגת ביחד עם מדינות עולם שלישי. המדינה הזו, הראויה לתואר “המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי”, היא כמובן ארגנטינה.

לפני שנסביר מדוע היא כושלת, חשוב כמובן להזכיר שרמת החיים בארגנטינה גבוהה בהרבה מרמת החיים בשלל מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום-אמריקאיות. אך אם הייתם מבקשים מכלכלן בשנת 1900 לבצע תחזיות כלכליות לגבי עתידן של מדינות שונות, ארגנטינה ככל הנראה הייתה המדינה שלגביה הטעות של הכלכלן הייתה הגדולה ביותר בכיוון השלילי.

סיפורה של ארגנטינה המודרנית מתחיל בתקופת צמיחה דרמטית מאוד בין 1860 ל-1930, שהתבססה בעיקר על יצוא מוצרי חקלאות ומשכה אליה מהגרים רבים מאירופה (כגון אימו של מרקו מהסדרה המצוירת “הלב”).  התוצר לנפש של ארגנטינה היווה רק כ-35% מזה של ארצות הברית בשנת 1880 אך הגיע לכ-80% מהתוצר האמריקני בשנת 1905, רמה דומה לזו של מדינות אירופאיות רבות. מלכתחילה הממשלות ששלטו בארגנטינה התקשו לשלוט בנטייתן להגדיל את חובותיהן, והתקשו לנהל מדיניות פיסקאלית ומוניטארית מסודרת. בשנת 1890 התרחש המשבר הפיננסי המשמעותי הראשון במדינה וממשלת ארגנטינה פשטה את הרגל, אך בסך הכל נראה שלמרות חוסר יציבות מסוים יתרונותיה הכלכליים של המדינה שמרו אותה גבוה למעלה בטבלת העושר העולמית עד מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1946 עלה חואן פרון לשלטון לאחר הפיכה צבאית, כשהוא מבטיח להמונים הבטחות דומות לאלו שמפלגת סיריזה מבטיחה כיום ליוונים, כל כך דומות שיכולתי להחליף את הנאומים ואף אחד לא היה שם לב. פרון חיזק את האיגודים המקצועיים בארגנטינה והפך אותם לכוח משמעותי במדינה, הלאים את חברות הרכבות הגדולות, חסם יבוא על מנת להגן על יצרנים מקומיים ובאופן כללי תמך במדיניות פרוטקציוניסטית.  עד שנת 1950 התוצר לנפש בארגנטינה ירד באופן יחסי, והיווה כמחצית מזה של ארצות הברית. ארגנטינה פספסה כמעט לחלוטין את תקופת הזהב המדהימה של הצמיחה הגבוהה בשנות החמישים והשישים שעברה על כל מדינות המערב.

תקצר היריעה מלתאר כאן את ההתפתחות הטראגית של השנים שאחרי משטרו של פרון, שדרדרה את ארגנטינה מקבוצת המדינות המפותחות לקבוצת המדינות המתפתחות ודרדרה את רמת החיים היחסית של אזרחיה באופן חסר תקדים בהיסטוריה של המאה העשרים. יתכן גם שההידרדרות החלה עוד לפני עלייתו של פרון ושאני עושה לו עוול מסוים. המקרה של ארגנטינה הוא יחודי ולכן הספרות הכלכלית בנושא היא עצומה, ובמהלך השנים הוצעו שלל הסברים למצבה הייחודי (ניתן לקרוא סיכום קצר שלהם כאן).

אם נחזור לנושא הרשומה, ניתן רק לראות את הדמיון הרב בין נאומיהם של מנהיגים ארגנטינאים רבים בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה לבין הרעיונות שמציגים אלכסיס ציפראס ופוליטיקאים ישראלים מהשמאל בנאומיהם. רעיונות פופוליסטיים לא היו ככל הנראה הגורם היחיד לנפילתה של ארגנטינה, אבל הם בטח שלא עזרו לה לצאת ממצבה, והשפעתם על יוון תהיה זהה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה, שוב ושוב, עבור אלו שאינם מוכנים ללמוד ממנה.

סיכום: על צנע וצמיחה

טענה נפוצה אומרת שצנע מונע צמיחה. על ספרד ויוון להתנגד למדיניות הצנע ולתמוך בהעלאת שכר המינימום, הגדלת הוצאות הממשלה ושלל צעדים דומים שיצרו צמיחה, וכך יאפשרו להן להחזיר את חובותיהן. טענה זו איננה מבוססת בתיאוריה או בפרקטיקה הכלכלית במידה הדרושה על מנת לקחת את הסיכון העצום הכרוך בהפסקת הצנע – וכן, זהו סיכון עצום. מה יעשו המדינות הללו אם הרעיונות התיאורטיים המופלאים לא יתגשמו והצמיחה המיוחלת לא תגיע? חובותיהן הרי ילכו ויגדלו לאור הפסקת תכניות הצנע.

ממשלות לא יכולות “לייצר צמיחה” מאפס מתי שבא להן. הלוואי שהן היו יכולות. גם מדינות שאינן נמצאות במצבן של יוון וספרד מתקשות לייצר צמיחה בשנים האחרונות. הטיעונים הדומים שהעלה קיינס בשנות השלושים של המאה הקודמת לא התייחסו למדינות במצב הנוכחי של יוון וספרד, וקיינסיאנים מושבעים רבים המתנגדים לתכניות הצנע מאמינים בכל זאת שדרושות גם רפורמות מבניות משמעותיות במדינות האלו על מנת להפוך את הפירמות המקומיות לתחרותיות יותר ולמשוך השקעות זרות, מה שיצור את הצמיחה הנדרשת. רפורמות מבניות הן נושאים כגון שינוי מבנה ההעסקה במגזר הציבורי, פיטורים, הפרטות וכו’. הרפורמות האלו, שראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס עוצר כיום, יכולות להפוך את הימור הפסקת מדיניות הצנע לקצת פחות מסוכן.

קל לתמוך בהימור המסוכן הזה מהצד, כשאתם כותבים באיזה עיתון זר ויודעים שלא תצטרכו להיות אחראיים במידה שהוא יכשל. קל להיתפס לאותו סיפור רובין-הודי שהתקשורת הכלכלית הישראלית כל כך אוהבת לספר, שוב ושוב, למרות שאין לו ממש קשר למציאות. קוראים אוהבים סיפורי רובין-הוד. קשה הרבה יותר לתמוך בהפסקת מדיניות הצנע כאשר הסיכון הוא עליכם, כאשר יש לכם אחריות של ממש על מצבם הכלכלי של מיליוני אנשים. תומכי הצנע האירופאים אינם אנשים רעים, אכזריים או אדישים לסבלם של ההמונים, ובטח שלא טיפשים או לא מעודכנים מספיק בתיאוריות הכלכליות החדישות והאופנתיות ביותר כרגע. הם בסך הכל שונאי סיכון, ומה שאדם שונא סיכון עושה בעת משבר זה קודם כל להחזיר חובות, כי חובות הופכים אנשים ומדינות לפגיעים מאוד לזעזועים חיצוניים. חובות הם דבר מסוכן. וכן, בהחלט יתכן שיוון צריכה לשמוט חלק מחובותיה או להיות קשיחה יותר מבחינת יחסה אל דרישותיהם של הגרמנים, אבל מפלגת סיריזה לא מייצגת רק את הקו הזה. היא מייצגת משהו אחר לחלוטין, היא ממגיעה ממקום אידיאולוגי אחר לחלוטין.

התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה תלויה בסופו של דבר בהחלטותיהם של תושבי יוון. קשה לי להאמין שציפראס ומפלגתו ישנו את עורם, אך תושבי יוון בהחלט יכולים להחליט לבחור בממשלה אחרת בעוד מספר שנים מהיום, לאחר שהכישלון של ציפראס יהיה אולי יותר ברור. הסיכוי היחיד של יוון לחולל “נס” משלה ולהשיג את מערב וצפון אירופה הוא מדיניות שתתמוך בהגדלת השקעות והפניית הכספים לתיעוש מהיר, מדיניות שתיצור את ה”נוקיה” היוונית או את ה”טבע” היוונית, מדיניות של רפורמות שיהפכו את נמלי הים של יוון ליעילים בקנה מידה הונג-קונגי ויביאו למדינה מרכזי פיתוח של אינטל.

המשבר הנוכחי הוא עניין זמני, בדרך כזו או אחרת הוא יחלוף, אך הוא גם מהווה הזדמנות פז לעריכת הרפורמות המבניות הדרושות על מנת להציב את המדינה על המסלול המהיר להצלחה אחריו. האם אזרחי יוון ישכילו לנצל אותו באופן ראוי, או שהם יבחרו להמשיך בדרך שבה הלכו עד כה? אני מניח שנצטרך להמתין ולראות.

.

.

מאת: אורי כץ

מתוך הבלוג: https://orikatz.wordpress.com