יועץ השקעות פרטי – אובייקטיבי ובלתי תלוי

טלפנו: 077-2042600 נייד: 050-8372505

המפקח הופך למפוקח

המפקח הופך למפוקח

5 יונ , 2016

רבות מדברים על מעבר של רגולטורים לשעבר לשוק הפרטי (המפקח הופך למפוקח) ועל מעבר של אנשים מהשוק הפרטי לעמדת הרגולטורים (המפוקח הופך למפקח). תופעה זאת נקראת "הדלת המסתובבת". יש בציבור שיח מאוד שלילי בנושא הזה וחשש כבד לניגודי עניינים של אותם אנשים.

בעוד שיש צדדים שליליים במעברים אלו וחששות לגיטימיים יש גם הרבה צדדים חיוביים במעברים אלו. לדעתי השיח הקצין לחלוטין את הצדדים השליליים ומתעלם לחלוטין מהצדדים החיוביים.

השורה התחתונה לדעתי היא שאין סיבה לעשות סיפור כזה גדול ממעברים אלו והחששות של הציבור הם לחלוטין לא במקום. שיח ציבורי חייב להתקיים לגבי נושא זה כמו כל נושא אחר, בקרה ציבורית (מוגברת) חייבת להתקיים. אבל החשד המיידי כלפי אותם אנשים אינו במקום ופוגע בתפקוד של הרשויות הציבוריות. באותו זמן הוא גם פוגע באמון הכללי של הציבור במערכת ובכך מחליש את החברה שלנו.

למה התופעה מתרחשת

דבר ראשון חשוב לדעת שהתופעה מתרחשת הרבה פחות ממה שנראה לנו. בכלכלה ההתנהגותית (ואני מניח שבכלל בפסיכולוגיה) מדברים הרבה על ההטיות שלנו. כהנמן למשל מדבר על אפקט 'משזמ"י' (מה שרואים זה מה שיש). תופעה זאת גורמת לנו לשים תשומת לב מוגברת לתופעות שראינו ולהתעלם ממה שלא ראינו. כאשר העיתונות מדווחת בהרחבה על מקרים שבהם רגולטורים הפכו למפוקחים אנחנו נוטים לחשוב שזה תמיד קורה. האמת מאוד רחוקה מזה. אם נבחן את רשימת הרגולטורים והבכירים לשעבר שעברו לעבוד דווקא בחברות עליהן פיקחו לעומת כאלו שעברו למקומות שונים לחלוטין נגלה שהתופעה פחות רחבה ממה שציפינו. ועדיין היא מתרחשת.

ההסבר להתרחשות התופעה הוא שאנשים משיגים ידע מסוים במהלך עבודתם שרלוונטי רק למקומות עבודה מסוימים. הם כנראה ירצו לנצל את הידע שהם צברו במקום שהוא שווה הכי הרבה ולא יפנו למקומות שבהם הידע הזה לא שווה כלום. אפשר למשל לראות שהרבה בוגרי אגף תקציבים מגיעים למשרדי ממשלה או לחברות ממשלתיות שמתוקצבות על ידי המדינה. הידע שיש להם בתהליכי התקצוב הממשלתיים הוא ידע ששווה הרבה מאוד במקומות אלו והרבה פחות בחברות היי טק למשל.

חלק מהמעברים הם בתוך הממשלה ולכן אינם נראים לנו בעייתים. אחרים הם בין הסקטור הפרטי לבין הממשלה ובהם התקשורת מתמקדת. אני רוצה לפרק את החשד לניגודי עניינים לשני חלקים שונים ולדון בכל אחד מהם בנפרד. לבסוף אדון בקצרה במדיניות הצינון בישראל.

תופעת הדלת המסתובבת

תופעה זאת מתייחסת למקרה שהמפקח נהפך למפוקח או להיפך. בשנים האחרונות היו לנו למשל את מקרי פרופ' עודד שריג שהפך מהמפקח על הביטוח ליו"ר מגדל ביטוח ואת מקרה חדווה בר שהפכה ממנהלת הסיכונים הראשית של בנק לאומי למפקחת על הבנקים.

התקשורת מיד חושדת באנשים אלו שיש להם כוונות רעות אבל אני (ואולי בתמימותי) דווקא מסתכל על זה הפוך. יש כמה בעיות שלדעתי תופעת הדלת המסתובבת יכולה לפתור, כמובן שהיא יוצרת בעצמה בעיות ובהן צריך לטפל.

הבעיה הראשונה היא שהמגזר הציבורי סובל מסטגנציה, הרבה אנשים טובים עוזבים לאורך השנים ולצערנו במנגנון כוח האדם הנוכחי כמעט שאי אפשר להיכנס למגזר הציבורי אלא בתפקידים התחלתיים. כניסה של מישהו מהמגזר הפרטי לראש הפירמידה של יחידות מסוימות מכניסה ידע חדש וצורות עבודה חדשות שקריטיות למגזר הציבורי על מנת להתקדם. בנוסף אנשים שמגיעים מהשוק הפרטי מבינים את ההשלכות של החלטות רגולטוריות על הגופים הפרטיים ויודעים לדבר בשפה של השוק הפרטי ובכך מפחיתים את הנטל הרגולטורי שמוטל על הגופים הפרטיים. שימו לב שאין זה אומר פחות רגולציה אלא דווקא רגולציה חכמה יותר ושנעשית יותר בהידברות ופחות בהחלטות קפריזיות של הרגולטור (ויש כאלו לא מעט. מי כמוני יודע אחרי שעבדתי עם הרבה מהרגולטורים בממשלה).

הבעיה השנייה היא שהגופים המפוקחים אינם מבינים את מגוון האילוצים שפניהם עומד המפקח. במקרה זה מעבר של אנשים מהפיקוח אל השוק הפרטי עוזר גם כן בהעברת ידע ובשיפור השיח בין המפקח למפוקח.

את החשש של הציבור שהמפקח יעלים עין או יהיה רך כנגד המפוקחים בתמורה לעבודה משתלמת (חשש עליו כתבי דה מארקר בנו קריירות שלמות) אני פוטר בהינף יד. לטעמי ההיפך הוא הנכון. בעלים של בנק לא רוצה למנות איש קל להשפעה למנכ"ל הבנק כי אז גם בתפקידו הזה הוא יעשה עבודה גרועה. ממה שאני ראיתי בממשלה יש הרבה יותר הערכה בשוק הפרטי למי שעושה את עבודתו נאמנה ואינו נותן להשפעות זרות לפגוע בשיקול דעתו.

אני יודע שמדובר על עמדה שהיא 180 מעלות ביחס למה שכתוב בעיתון. אולי אני טועה וכל העיתונאים צודקים. אבל גם אולי אני צודק וכל העיתונאים טועים. צריך לזכור שרובם מעולם לא עבדו בממשלה ואינם מבינים באמת את הדרך שבה המערכת פועלת. בכל מקרה שווה לשמוע את שתי הדעות ולחשוב עליהן לפני שקופצים למסקנות.

שבי רגולטורי

שקלתי ליחד מאמר שלם רק לחלק הקודם ולהתעמק בו יותר אבל הרגשתי שאני אחטא לאמת אם לא אדבר על הבעיה הקשה באמת של רגולטורים בישראל וזהו שבי רגולטורי.

מהו שבי רגולטורי? הכוונה היא למצב שבו הרגולטור כל כך קשוב לבעיות ולצרכים של המפוקח שהוא שוכח את הציבור עליו הוא אמור להגן. זאת הבעיה האמיתית של ניגודי עניינים בפניהם עומדים הרגולטורים למיניהם החל מרגולטורים פיננסיים ועד רגולטורים בתחום המזון או הדיג.

הסיבה לשבי הרגולטורי היא שהמפקח נמצא בקשר מתמיד עם המפוקח ושומע ממנו חדשות לבקרים את הקשיים איתם המפוקח מתמודד. שלא יהיה ספק- מדובר בקשיים אמיתיים וכנים. הבעיה היא שהמפקח אינו שומע באותו אופן תדיר את הבעיות של הציבור עליו הוא אמור להגן. התוצאה היא שהמפקח נוטה לעזור למפוקחים להתמודד עם הקשיים שלהם הרבה יותר מאשר הוא נוטה לעזור לציבור עם הקשיים שלו. וזאת הרי העבודה שלו. יש כמה דרכים לפתור בעיה זאת אך כולן בעייתיות.

דבר ראשון יש להרבה רגולטורים יחידה לפניות הציבור. הבעיה היא שרוב מי שפונה ליחידות אלו הם נודניקים מקצועיים. גם כאשר מגיעות פניות לגיטימיות המפקח מוצא את עצמו מטפל בבעיות מיקרו ולא בבעיות המאקרו. לכן דרך פעולה זאת מצליחה לפתור רק חלק קטן מהבעיות.

הדרך השנייה היא בפיקוח של הכנסת על הרגולטורים. זוהי דרך המלך שהרי חברי הכנסת מייצגים את עמדות הציבור ואמורים להוות את החוליה המקשרת בין הציבור לבין הממשלה (וספציפית המפקחים). הבעיה היא שחברי הכנסת עושים עבודה גרועה מאוד בפיקוח על הממשלה בכלל ועל המפקחים בפרט. הם עסוקים בעיקר בכותרות בעיתונים שמתקבלות, לצערנו, ע"י צעקות על המפקחים. ולכן השיח שמתפתח ביניהם הוא שלילי במקום להיות חיובי. המפקחים משתדלים להגיע כמה שפחות לכנסת וכשהם מגיעים הם מעדיפים לחשוף כמה שפחות. במקום שיהיה שיח פתוח אנחנו מקבלים שיח חרשים.

הדרך השלישית היא ע"י גופים בחברה האזרחית. זאת כיום הדרך הטובה ביותר לטעמי לקדם שיח איכותי בין המפקחים לבין הציבור. הבעיה בציר זה היא שלרוב הארגונים מהחברה האזרחית אינם מקצועיים דיים ולכן מדברים בסיסמאות בעוד הגופים המפוקחים מדברים "לעניין". אני רואה בחיוב רב הצטרפות של מומחים בתחומם כיועצים לגופים האזרחיים ובעצמי עושה קצת עבודה כזאת בתחומים בהם אני מבין.

מדיניות הצינון בישראל

מכיוון שעסקתי בנושא (ישבתי בוועדה ציבורית שדנה בנושא הצינון) אני יכול לומר לכם שמדיניות הצינון בישראל דומה מאוד למקובל במדינות המפותחות. אני בטוח שצינון ארוך יותר לא ישיג את המטרה של הפחתת ניגודי העניינים א' כי הדלת המסתובבת אינה הבעיה לדעתי וב' בגלל שמדובר בפוטנציאל שחיתות כל כך גדול שההפרש בין שנה של צינון ל-3 שנים של צינון אינו רלוונטי למי שבאמת מושחת. הגדלת תקופת הצינון תפגע רק בחבר'ה הטובים ותרחיק ממשרות בכירות אנשים איכותיים שלא ירצו לשבת מספר שנים בבית ולהיות מובטלים.

הפתרון לבעיות ניגוד העניינים הוא פיקוח ציבורי ולא חקיקת צינון. בכלל צריך להבין שהפתרון לבעיות שלנו הוא הרבה יותר בשיח ציבורי והרבה פחות ביוזמות חקיקה. כתבתי על זה לא מעט בפוסטים שלי על הכנסת ועל ריבוי יוזמות החקיקה הפרטית.

לסיכום

אני חושב שבעיית ניגודי העניינים נמוכה בהרבה ממה שכתוב בעיתון. דווקא הבעיה העיקרית של ניגודי עניינים של מפקחים אינה מטופלת מכיוון שתשומת הלב הציבורית מופנית לבעיה המשנית. טוב יעשו חברי הכנסת אם יפקחו על עבודת המפקחים (והממשלה בכלל) וידרשו לראות תכניות עבודה, אבני דרך, דוחות ביקורת וכו'. טוב עוד יותר הם יעשו אם יפתחו שיח חיובי ובונה עם המפקחים שבודק הצלחות וכישלונות במקום לנסות לעשות על גבם הון פוליטי.

בנוסף יש לחזק את עבודת הקבוצות מהחברה האזרחית. אני קורא לכל קוראי שעבדו במגזר הציבורי להצטרף או לייעץ לקבוצות אזרחיות שרלוונטיות למקום עבודתם. ככל שהשיח יהיה מקצועי יותר כך יטב לכולנו.

.

נכתב ע"י 'נער האוצר' (ליאור תבורי)

מתוך הבלוג: נער האוצר – http://treasureteen.com

להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו לעידכונים

הרשמה
לעידכונים