רעיונות רדיקאלים או רעיונות יצירתיים

אולם כעת טוען הבנק המרכזי האנגלי כי אופן יצירת הכסף השתנה וכיום כסף הוא בכלל סוג של שטר חוב. הרוב המכריע של הכסף לובש צורה של פקדונות בבנקים. אבל, לעתים קרובות, הדרך בה פקדונות אלו נוצרים אינה מובנת. רוב הכסף נוצר על ידי בנקים מסחריים באמצעות הלוואות שהם נותנים. בכל פעם שבנק נותן הלוואה הוא גם יוצר פיקדון תואם בחשבון הבנק של הלווה, ובכך יוצר כסף חדש. כלומר, הבנק לא זקוק לפקדון כדי להלוות. כמות הכסף שנוצרת במשק תלויה בביקוש להלוואות ולאשראי והריבית, שהיא המחיר של היצע האשראי, משפיעה על הביקוש להלוואות.

המחקר של הבנק המרכזי האנגלי הוא רדיקלי, שכן הדיון בתפקידם של בנקים פרטיים מסחריים ביצירת רוב הכסף ‘יש מאין’ היה כמעט בגדר טאבו. כלכלנים מוניטריים מהזרם המרכזי התמקדו רק ביצירת כסף על ידי הבנק המרכזי. הם המעיטו בחשיבותו ובהיקף תפקידו של המגזר הפרטי ביצירת אשראי, במתן אשראי או בשלילת מימון למגזרים יצרניים, וביצירת אינפלציה או דיפלציה.
הכלכלנים המוניטריים האלו לעולם אינם מאשימים את הבנקים המסחריים הפרטיים ב’הדפסת כסף’. למרות שמערכת הבנקאות הפרטית מייצרת את הרוב המכריע של הכסף במחזור (כ- 95% מהכסף בבריטניה), ולמרות שהבנקים הפרטיים הם אלה שבכוחם לספק או למנוע כספים מהגופים הפועלים במשק. הכלכלנים האלו גם מכוונים את האש שלהם כלפי ממשלות ובנקים מרכזיים. אותם הם מאשימים בליבוי אינפלציה על ידי יצירה של עודפי כסף, והם לחלוטין מתעלמים מהתפקיד המרכזי והמכריע של מערכת הבנקאות הפרטית בכלכלה.

אנשי הבנק המרכזי האנגלי מאתגרים את החברה והמדינה בכך שהם מעלים את השאלה איך הפרטנו את ייצור הכסף? איך הגענו למציאות בה בנקים מסחריים פרטיים יוצרים כסף, קובעים את כמות הכסף בשוק, והכל משיקולי הרווח שלהם בלבד.
בעוד שהמגזר הפיננסי מנצל כיום את המערכת המוניטרית לרווח פרטי, הרי שלמערכת המוניטרית יש פוטנציאל גדול לתועלת הציבור. המערכת המוניטרית, כאשר היא מנוהלת נכון, יכולה לאפשר לחברה לעשות את מה שאנחנו רוצים וצריכים לעשות. כסף ומערכות מוניטריות יכולים וצריכים להיות מנוהלים, מגויסים ומיושמים כדי לשרת את האינטרסים הרחבים יותר של הציבור והחברה. מערכת מוניטרית ציבורית יכולה וצריכה להיות צודקת ולשרת את כל האזרחים, לא רק את האליטה העשירה.

המסקנות מהמחקר הן שאין מקום לטענות כי ‘אין מספיק כסף’ לחברה כדי לממן תוכניות חברתיות ולענות על צרכים אנושיים. המחקר שולל למעשה גם את האמירות בדבר חוסר המוסריות של חוב ממשלתי, או של הוצאה ציבורית, ואת הקינות על ‘דחיקת המגזר הפרטי’. כלכלני הבנק המרכזי של אנגליה קובעים, למעשה, שכל זה אינו באמת נכון.
אם אנו רוצים להחזיר את המערכת המוניטרית לשירות הציבור, אם אנחנו רוצים להכפיף את האליטה הקטנה המרכיבה את המגזר הפיננסי לאינטרסים של החברה והמשק בכללותו, חייב להיות פיקוח דמוקרטי ומתן דין וחשבון במערכת, וחייבים להחזיר את ייצור הכסף למדינה.

מרטין וולף, במאמרו  טוען שהתלות ההדדית בין המדינה לבנקים שמייצרים כסף היא המקור, בחלקה הגדול, לחוסר היציבות של הכלכלות במערב ולדבריו זה יכול, וצריך להיפסק. וולף מציע שתי אפשרויות:
התגובה המינימאלית תשאיר את הבנקאות במידה רבה כפי שהיא כיום, ויחד עם זאת תהדק את הפיקוח ותדרוש שחלק גדול יותר ממאזני הבנקים ימומנו מהון עצמי או חוב אמין. הדרישה לקביעת הון עצמי גבוה יותר מקודמת גם על ידי ענת אדמתימסטנפורד ומרטין הלוויג ממכון מקס פלאנק בספרם ‘בגדי הבנקים החדשים’.
אפשרות שנייה, או התגובה המירבית, תהיה לתת למדינה את המונופול על יצירת כסף. וולף מציין שהצעה כזו קודמה ב’תכנית שיקגו’, בשנות השלושים של המאה הקודמת על ידי הכלכלן הגדול אירווינג פישר. בלב ההצעה הייתה הדרישה ל-100% עתודות כנגד פקדונות . פישר טען אז שהדבר יפחית באופן משמעותי את מחזורי העסקים, יפסיק את ‘הריצה אל הבנק’ ויפחית באופן דרסטי את החוב הציבורי . מחקר שפורסם ב- 2012 על ידי צוות מקרן המטבע הבינלאומי טען שתכנית כזו יכולה לעבוד היטב.

רעיונות דומים הגיעו גם מלורנס קוטיקוף מאוניברסיטת בוסטון, ומאנדרו ג’קסון ובן דייסון בספר ‘מודרניזציה של הכסף’. וולף מציין במאמרו את קווי המתאר של ההצעה הזו:
ראשית- המדינה ולא בנקים, תייצר את כל כסף העסקאות בדיוק כפי שהבנק המרכזי מייצר כיום מזומנים. מצד שני הלקוחות יהיו הבעלים של הכסף בחשבונות העסקה, וישלמו לבנקים עמלת ניהול.
שנית- בנקים יוכלו להציע חשבונות השקעה, אשר יספקו הלוואות. אבל אז הם יוכלו להלוות רק את הכסף שהושקע בפועל על ידי לקוחות ובעלי חשבונות ההשקעה יהיו חשופים להפסדים. הבנקים לא יוכלו ליצור חשבונות יש מאין וכך יהפכו למתווכים שרבים מאמינים בטעות שהם כיום. רגולטורים עשויים להטיל דרישות הון עצמי ודרישות זהירות אחרות מחשבונות כאלו.
שלישית- הבנק המרכזי ייצר כסף חדש לפי הצורך, כדי לקדם צמיחה לא אינפלציונית. החלטות על יצירת כסף יתקבלו על ידי וועדה בלתי תלויה בממשלה, כמו היום.
לבסוף- הכסף החדש יכנס למשק בארבע דרכים אפשריות: כדי לממן הוצאות ממשלה, במקום מסים או גיוס הון; כדי לשלם תשלומים ישירים לאזרחים; כדי לפדות חובות קיימים, ציבוריים או פרטיים; כדי לתת הלוואות חדשות דרך בנקים או גופים מתווכים אחרים. כל המנגנונים האלו יכולים (וצריכים) להיות שקופים ככל האפשר.

וולף כותב כי המעבר למערכת שבה יצירת כסף תופרד מתיווך פיננסי אפשרי, אם כי מורכב, אבל הוא יביא יתרונות עצומים. ניתן יהיה להגדיל את היצע הכסף מבלי לעודד אנשים ללוות מעבר ליכולתם. זה יחסל את תופעת הבנק ש’גדול מכדי ליפול’ בתחום הבנקאות. כמו כן, המערכת המוצעת תעביר את היתרונות של יצירת כסף לציבור. לדוגמה, בשנת 2013 מדד M1 (כמות הכסף במשק) באנגליה היה 80% מהתוצר המקומי גולמי. אם הבנק המרכזי יחליט אחרי השינוי המוצע שכמות הכסף יכולה לגדול ב 5% בשנה, הממשלה תוכל לנהל גרעון תקציבי של 4% מהתמ”ג ללא גיוס הון או מיסוי. הימין הכלכלי היה יכול אז לדרוש קיצוץ מסים, והשמאל הכלכלי להעלות את ההוצאות. הבחירה תהיה פוליטית, כפי שהיא אמורה להיות.

המשמעות של הצעה זו היא רפורמה מהיסוד של המערכת הפיננסית. והכותרת למאמרו של וולף אומרת הכל – “לקחת מהבנקים את הכוח שלהם לייצר כסף”. ייצור הכסף יעבור לבנק המרכזי, ואילו הבנקים המסחריים לא יוכלו לייצר אותו עוד והם יוכלו לתת הלוואות רק מכספים שהופקדו אצלם.

וולף מסכם כי המערכת הפיננסית בבריטניה ובמערב כל כך לא יציבה משום שבשלב ראשון, המדינה אפשרה לה לייצר כמעט את כל הכסף במשק, ולאחר מכן נאלצה לבטח אותה כאשר היא ביצעה מטלה זו. לדבריו זה יוצר חור ענק בלב כלכלות השוק שלנו. והחור הזה יכול להסגר על ידי הפרדת אספקת הכסף, שבאחריות המדינה, מהמימון – מתן הלוואות, שהוא תפקידו של המגזר הפרטי. לטענתו זה לא יקרה עכשיו, אך יש לזכור את האפשרות. כאשר המשבר הפיננסי הבא יגיע – והוא לבטח יגיע – אנחנו צריכים להיות מוכנים.

מרטין וולף נחשב לאחד מהכותבים המשפיעים ביותר על השיח הפיננסי הציבורי בעולם המערבי. קשה להמעיט בחשיבות הקריאה שלו למהפכה מוניטרית, ועוד מעל דפי הפיננשל טיימס.