חוק עידוד השקעות הון כמשל על כלכלת ישראל

כוונות טובות, בורות, קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ: חוק עידוד השקעות הון כמשל על כלכלת ישראל

ראשיתו של חוק עידוד השקעות הון בשנת 1959, ומטרתו הייתה ונשארה לעודד השקעות בתעשייה הישראלית ולעודד תעסוקה בפריפרייה, על ידי הנחות מיסוי והטבות אחרות למפעלים אשר עמדו בקריטריונים מסוימים. במהלך השנים עבר החוק גלגולים רבים, בין השאר עקב מקרי שחיתות ועקב מחקרים שהעלו כי החוק איננו משיג את מטרותיו בנוגע לתעסוקה וקידום הפריפרייה (ראו סיכום של הספרות בנידון כאן). כיום ההטבות במסגרתו ניתנות לחברות אשר מייצאות מעל ל-25% מהתוצר שלהן ולחברות אשר מפעליהן ממוקמים בפריפרייה, כאשר ההטבות הן הנחות במס החברות וזכאות לניכוי פחת מואץ על ציוד ומבנים.

חוק עידוד השקעות הון הוא דוגמה מצויינת לארבעת היסודות הרעועים שעליהם בנויה, באופן עקום למדי, כלכלת ישראל: כוונות טובות, בורות, קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ. חוקים ומוסדות רבים המרכיבים את הכלכלה סובלים מאותם הפגמים, במידה כזו או אחרת, כך שהבנת האופן שבו הם מתבטאים בחוק עידוד השקעות הון יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב אודות היסודות המרכיבים את העולם שבו אנחנו חיים.

יסוד ראשון: כוונות טובות

בניגוד לדעה הרווחת בציבור, פוליטיקאים אינם בוחרים להיות פוליטיקאים על מנת למקסם את מספר השקלים בחשבון הבנק שלהם ופקידים אינם מקודמים לתפקידים בכירים לפי יכולותיהם לרצות מיליארדר כזה או אחר במדיניות שהם מובילים. למרות השקרים, השחיתות, מאבקי האגו ושלל חסרונותיהם האישיותיים, פוליטיקאים ופקידים בכירים כן מאמינים, ברובם, שבסך הכל הם תורמים למדינת ישראל בעבודתם. הכוונות של רובם, במשך מרבית הזמן, הן חיוביות – כן, גם של אותם פוליטיקאים שאתה או את אינכם מסכימים כרגע עם הדרך שבה הם בחרו, וגם כאשר הם מאמינים שהמטרה מקדישה את האמצעים.

גם חוק עידוד השקעות הון לא נחקק על ידי חבורה של מעשני סיגרים מושחתים בחדר אפל, אלא על ידי אנשים שרצו לעשות משהו טוב. מדינת ישראל תמיד התחרתה עם מדינות אחרות על משיכת השקעות זרות, וצמיחתן של מדינות שהוגדרו בתור “נס כלכלי” כגון אירלנד, פינלנד, טיוואן, סינגפור, הונג-קונג ודרום קוריאה מקושרת להצלחה שלהן במשיכת השקעות זרות, אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק עידוד השקעות הון. גם הרצון לעודד את הפריפרייה ולפזר את האוכלוסיה החוצה ממרכז הארץ הוא כוונה טובה מנקודת מבט ציונית-אסטרטגית, גם אם לא מנקודת מבט כלכלית צרה יותר.

רוב הכשלונות הכלכליים במדינות מערביות ודמוקרטיות מתחילים בכוונות טובות כאלו. אף אחד לא קם באיזה שהוא בוקר ואמר לעצמו: “היום בא לי לעשות משהו ממש מטופש”. אך דווקא הכוונות הטובות הן מה שהופך את הכשלונות האלו לקשים כל כך למניעה, מכיוון שאין כאן אף אויב שניתן להאשים אותו בכוונת זדון. אין נגד מי למחות, אין איך להדביק לסיפור את הנרטיב העיתונאי הרגיל של כוחות האור הנלחמים כנגד כוחות החושך, אין אקשן, ולכן גם התקשורת נוטה להתעלם מהסיפורים הללו. אף אחד לא יודח מתפקידו או יושלך לכלא בעקבות כשלונות שמקורם בכוונות טובות, ולכן הפוליטיקאים הבאים עתידים להיכשל גם הם באותו האופן, שוב ושוב ושוב.

כמובן, כוונות טובות כשלעצמן יכולות להיות דבר מצוין. רק כאשר מערבבים אותן עם היסודות האחרים אנחנו מקבלים את התבשיל הזה שבו כולנו שוחים ביום-יום.

יסוד שני: בורות

הבורות הכלכלית בישראל גבוהה ביחס למדינות אחרות בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא המיקוד הטבעי של המערכת הפוליטית בנושא הביטחוני והרקע הצבאי של פוליטיקאים רבים, הרואים את כלכלת ישראל כמן יחידה לוגיסטית זניחה שנועדה לממן את פעילות הזרוע הצבאית השומרת על בטחוננו וממלאת ייעוד היסטורי בן אלפי שנים. השנייה היא העבר הסוציאליסטי של המדינה, המשפיע עד היום על דעות הציבור, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים. כל עוד המשק לא היה מצוי על סיפו של תהום קובעי המדיניות בישראל לרוב לא התעמקו יותר מדי בנושאים כלכליים, וגם היום ה”אידיאולוגיה” הכלכלית של רובם היא בליל חסר משמעות של סיסמאותשהם אינם מבינים. כלכלנים מקצועיים, לעומת זאת, מתבטאים בשנים האחרונות בעיקר נגד חוק עידוד השקעות הון. מדוע הם עושים זאת?

בדיון בנושא שנערך במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, נכחו מספר רב של חוקרים בכירים ונציגים של משרדי ממשלה וחברות המושפעות מחוק עידוד השקעות הון. הדיון סבב סביב שני ניירות עמדה חדשים שהוצגו בנוגע לחוק וקראו לבטלו או לשנותו באופן משמעותי.

נייר העמדה הראשון, שנכתב על ידי עומר מואב ואסף צימרינג, סוקר את המחקר הקיים בנושא הטבות ליצואנים בארץ ובעולם. ראשית כל, הספרות מוצאת שהטבות ליצואנים לא מייצרות מקומות עבודה “יש מאין”, אלא משנות את הקצאת העובדים בין חברות מייצאות לחברות שאינן מייצאות – פשוט מזיזות את העובדים מכאן לשם. על כן עידוד היצוא אינו תורם לתעסוקה. באותו אופן, פתיחת המשק ליבוא לא מחסלת מקומות עבודה, אלא משנה גם היא את הקצאת העובדים, ולרוב גורמת לעובדים לעבור מתחום הייצור של מוצרים שלמדינה אין יתרון יחסי בייצורם לתחומים אחרים ולסקטורים לא סחירים, המייצרים מוצרים שלא ניתן לייבא מחו”ל ( למשל שירותים או נדל”ן).

רבים מבקרים את הכלכלנים על שימוש במודלים תיאורטיים, אך כפי שכתבתי בעבר למעשה כל מי שמביע דעה על מדיניות כלכלית מסתמך על “מודל” כלשהו הנמצא בראשו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. בעלי הכוונות הטובות התומכים בחוק עידוד השקעות הון מסתמכים על “מודל” אינטואיטיבי לפיו קיימות רק השפעות ישירות לפעולות מדיניות: אם נעביר כסף לבעלי מפעל כלשהו הם יוכלו להתרחב ולהעסיק עוד עובדים, ואם נאשר יבוא מתחרה המפעל יסגר והעובדים יהיו מובטלים. אך בפועל הכלכלה לא עובדת באופן כזה, כל הסקטורים קשורים אחד לשני והתעסוקה נקבעת בשיווי משקל מלא בין הביקוש לעובדים והיצע העבודה. קשה יותר לסגל חשיבה מסדר שני, להבין כיצד סבסודם של מפעלים מסוימים יכול להשפיע על המקומות שאליהם הולך ההון הפנוי של אזרחי מדינת ישראל ועל שער החליפין, וכך למעשה לבוא על חשבונם של סקטורים אחרים. אך ברגע שמבינים זאת מבינים שהמודל האינטואיטיבי הישיר, המנחה את תומכי החוק, הוא פשוט שגוי.

הטיעון הרציני ביותר שניתן להעלות לטובת החוק מתייחס להשפעות חיצוניות. השפעות חיצוניות הם כשל שוק, המתבטא בכך שלהחלטותיו של פרט אחד ישנן השפעה על התועלת של פרטים אחרים. במקרה שלנו ההשפעה החיצונית הרלוונטית היא התועלת הנוצרת מקיומן של הפירמות המייצאות, המשפיעה באופן עקיף על פירמות אחרות ועובדיהן – למשל ידע הנצבר בחברת ענק עולמית כגון אינטל או טבע, ויוצא החוצה כאשר עובדים עוזבים למקום עבודה אחר או כאשר החברה מעבירה פעילות לספקי משנה. השפעה חיצונית כזו יכולה, תיאורטית, להצדיק מעורבות ממשלתית, כגון סבסוד הפירמות המייצאות.

אבל חשוב להבין שהטיעון של השפעות חיצוניות חיוביות הוא נורא בעייתי. אין כמעט דבר בעולם שלא ניתן לטעון, תיאורטית, שיש לו השפעות חיצוניות חיוביות כלשהן – אמנות, תרבות, חינוך, גינון, בריאות, תשתיות, סקטורים שונים בכלכלה, מוצרי צריכה מסוימים ועוד. אך טיעונים תיאורטיים אינם יכולים לגלות לנו אם ישנן באמת השפעות חיצוניות חיוביות, ומהי רמת הסבסוד האופטימלית הנדרשת על מנת להתמודד עם כשל השוק הזה. רק מחקרים אמפיריים מסוגלים לגלות לנו את זה. מואב וצימרינג סקרו את הספרות העולמית בנוגע להשפעות חיצוניות מהסוג הזה ולא מצאו עדויות אמפיריות לקיומן. זה כמובן לא אומר שאין השפעות כאלו בפועל בישראל, אבל במצב עניינים מעט יותר הגיוני נטל ההוכחה לגבי קיומן של ההשפעות היה צריך להיות מוטל על תומכי החוק, בעוד שכיום המצב הוא הפוך – המתנגדים לחוק הם אלו שצריכים להתגונן ולהוכיח שאין השפעות כאלו, בעוד שתומכי החוק לא מספקים שום עדות מעבר לטיעונים תיאורטיים. וכמובן, כפי שציין מיכאל שראל במהלך הדיון, גם קיומן של השפעות חיצוניות לא בהכרח אומר שמעורבות ממשלתית מסוגלת לשפר את המצב מבלי לגרום לבעיות גדולות יותר, תודות לשחיתות, חוסר יעילות, וחוסר יכולת לחשב מהי רמת הסבסוד האופטימלית.

מלבד ניתוח נתונים אמפירי, דרך נוספת לבחון את השפעות חוק עידוד השקעות הון היא להשתמש במודלים מורכבים אשר לוקחים בחשבון את השפעותיו, ומותאמים למשק הישראלי. זהו הנתיב שבו צעדו הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ, שהציגו את נייר העמדה השני בנידון במסגרת הדיון במכון אהרן. הם השתמשו במודל מאקרו כלכלי, אשר כמו כל המודלים מהווה הפשטה משמעותית של המציאות, אבל בכל זאת מתחשב בהשפעות באופן הרבה יותר ריאליסטי מהמודלים ה”אינטואיטיביים” שעליהם מסתמכים לא-כלכלנים. מסקנתם היא שביטול החוק ופיזור ההטבות הניתנות במסגרתו על פני כל החברות בישראל יורידו את מס החברות ל-16.7%, ויובילו לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה. הספרות הכלכלית בנוגע למיסי חברות מוצאת שיש להם השפעה מהותית על הצמיחה, ונייר עמדה אחר שפורסם במסגרת מכון אהרן על ידי מישל סטרבצ’ינסקי מוצא השפעה כזו גם בישראל, ומעלה תמיכה בהפחתת המס הקיים. מס החברות בישראל, עבור חברות שאינן נכללות בחוק עידוד השקעות הון, הוא גבוה יחסית למדינות מערביות קטנות אחרות: 25% בארץ לעומת 20% בפינלנד, 22% בשבדיה, ושיעורים נמוכים יותר באירלנד, שוויץ ומדינות נוספות.

אף אחד לא הופתע מהמסקנות של ניירות העמדה, ודוברים אחרים בדיון נטו להסכים עם הסתייגויות קטנות פה ושם. היחידים שהגנו על חוק עידוד השקעות הון היו אלו שהיו אחראים לחקיקה הנוכחית ואלו שמרוויחים ממנו באופן ישיר, ואפילו בתוך הקבוצה הזו ההתלהבות להגן על החוק לא הייתה גדולה כפי שהיה ניתן לצפות.

לו בורות הייתה הבעיה היחידה, סביר שהיה ניתן להתמודד איתה. אך כאשר נלוות אליה כוונות טובות אז קשה למצוא אשמים ברשלנות, וכאשר מוסיפים לתבשיל את שני התבלינים האחרונים – קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ – אנחנו מקבלים שילוב קטלני במיוחד השורד לאורך עשרות שנים.

יסוד שלישי: קיבעון היסטורי

בישראל ישנה בעיה חמורה של משילות: ממשלות מתקשות מאוד לשנות את הסטאטוס קוו, בכל נושא שהוא, וגם בנושאים כלכליים. ישנו חוסר יציבות פוליטי, המבנה המפלגתי מבוזר מאוד, ומרבית החלטות הממשלה אינן מתבצעות, שלא לדבר על המלצות של וועדות למיניהן. מלבד זאת, גם התרבות התקשורתית המתמקדת בתליית אשמים בכיכר העיר לא משאירה שום תמריץ לפקידים ולפוליטיקאים לפעול לשינוי מהותי כלשהו כל עוד לא מתרחש משבר חמור. מסיבות אלו, גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד.

בנוגע לחוק עידוד השקעות הון, הקיבעון ההיסטורי מתבטא באופן הטוב ביותר בקריטריון הייצוא. כפי שציינו במהלך הדיון במכון אהרן חבר הכנסת מנואל טרכטנברג והכלכלן מישל סטרבצ’ינסקי, מקורו של החוק הוא בצל ארוך של טראומה לאומית: בעבר מדינת ישראל הייתה מוטרדת משאלת העצמאות הכלכלית, והמשק נמצא במשך זמן רב בגירעון במאזן המסחרי – כלומר, ערך היבוא היה גדול מערך היצוא. התפיסה הייתה שיצוא הוא המפתח לעצמאות כלכלית, ויש לעודד אותו בכל מחיר. מצב זה התהפך בשנים האחרונות וכיום אנחנו נמצאים בעודף, היצוא גדול מהיבוא, אך קריטריון היצוא בחוק נשאר במקומו, שריד למערכה שנוצחה לפני זמן רב.

שיקולים הקשורים לכלכלה פוליטית תורמים גם הם לקיומו של הקיבעון. כפי שאמר טרכטנברג בדיון, שום ממשלה ישראלית לא תהיה מסוגלת לומר לאינטל ללכת, לאור מה שיקרה בטווח המיידי בקרית גת לאחר עזיבתה של אינטל – גם אם בטווח הארוך המשק הישראלי מסוגל להרוויח מכך. באופן הזה הטבות זמניות הופכות לקבועות, וההיסטוריה מכתיבה את ההווה. בדיון נכחו גם חיים שני ומאיר קפוטא, שהיו בין האחראים מטעם משרד האוצר לשינוי האחרון בחקיקה, ולפי דבריהם האפשרות לבטל לחלוטין את החוק כלל לא עלתה על הפרק בדיונים.

שלושת היסודות שבחנו עד כה עדיין אינם מספיקים. הם משאירים מקום מסוים לתקווה: עם מספיק רצון טוב וכוונות טובות אולי ניתן, במאמצים רבים, גם להילחם כנגד הבורות וגם לשפר את מידת הגמישות של המערכת. אך כאן נכנס לפעולה היסוד הרביעי של כלכלת ישראל, ומוודא ששינוי חיובי שכזה לא יתרחש, חס וחלילה.

יסוד רביעי: קבוצות לחץ

כאן אנחנו מגיעים לנושא החביב על גיא רולניק, עורך דה-מרקר: אותן קבוצות קטנות של בעלי עניין, אשר ירוויחו הרבה מאוד כתוצאה מיישום מדיניות מסויימת, או מאי-ביטולה של מדיניות קיימת. העלויות של המדיניות מתפרשות על פני מיליוני אנשים, שכל אחד מהם סופג רק הפסד קטן, ולכן הם נוטים להיות אדישים לעניין בהשוואה לחברי קבוצת הלחץ. כאשר קבוצות לחץ מרוויחות מקיומה של חקיקה, הם ידאגו באופן פעיל להשאיר אותה על כנה. כאשר משלבים זאת עם הבורות, הכוונות הטובות וחוסר הגמישות של המערכת, מקבלים את המכונה המקולקלת והתקועה שהיא המשק הישראלי.

בראש קבוצות הלחץ המרוויחות מחוק עידוד השקעות הון עומדים התעשיינים הישראליים אשר הם בעלי חברות אשר עומדות בקריטריונים שנקבעו בחוק. במסגרת הדיון במכון אהרן נציגתם של התעשיינים האלו הייתה דפנה אבירם-ניצן מהתאחדות התעשיינים (המייצגת לרוב את התעשיינים הגדולים, ולא עסקים קטנים יותר), ואליה הצטרפו דורון הרמן מטבע וגילי הכהן מאינטל. חשוב לציין שלאף אחד מהשלושה האלו לא היו קרניים אדומות, זנב, או קלשון בידיים. הם לא מרושעים, לא ציניים ולא מושחתים, אלא פשוט אנשים העושים את עבודתם, כמו כל אחד אחר מאיתנו. תשכחו מסיפורים על רעים וטובים. שלושתם מאמינים שלחוק יש תרומה חשובה מאוד למשק הישראלי, וגם אם האמונה הזו מושפעת ממיקומם המקצועי הכוונות שלהם טובות.

בגדול הוויכוח בין נציגי קבוצות הלחץ לבין מתנגדי החוק, כאשר הוא מתנהל בצורה אינטליגנטית, חוזר תמיד לאותה הנקודה שהזכרתי בהתחלה: ההשפעות החיצוניות. הטיעון העיקרי של אבירם-ניצן הוא כדלקמן: חברות מייצאות הן חברות בעלות פריון גבוה המשלמות משכורות גבוהות יחסית, ועל כן סבסוד שלהן הוא דבר טוב – אנחנו רוצים שיהיו במשק חברות נוספות כאלו. אין לה כמובן התנגדות למתן הטבות זהות לכל החברות במשק, כל עוד זה לא בא על חשבון ההטבות שאותן חברות מייצאות מקבלות כיום (זו אמירה חסרת משמעות, מכיוון שמתן הטבות זהות לכל החברות במשק יכריח את הממשלה לקצץ את תקציבה באופן משמעותי או להעלות מיסים אחרים).

בעיה אחת עם הטיעון הזה, כפי שציינו עומר מואב ומגיבים נוספים, היא שהוא מניח סיבתיות שגויה: הוא מניח שבגלל הסבסוד לחברות המייצאות יש פריון גבוה יותר. על מנת שאבירם-ניצן תהיה צודקת נדרש שעצם קיומו של החוק יגרום לפירמות מסוימות לייצא, וזה יגדיל את הפריון שלהן מאיזו שהיא סיבה. הנחה סבירה יותר היא שפירמות שהן מלכתחילה בעלות פריון גבוה הן אלו שגדלות ומתחילות לייצא לחו”ל – בלי קשר לקיומו של החוק. כלומר, יש כאן קורלציה, לא סיבתיות. החוק עצמו לא גורם לפריון גבוה יותר, אלא נותן איזה שהוא “בונוס” לחברות שהצטיינו בנושא הפריון מלכתחילה, בונוס שהוא למעשה גם עונש לשאר החברות. צבי אקשטיין ומגיבים נוספים ציינו שהמיסים על הסקטורים הלא מייצאים, למשל סקטור הבינוי, הם גבוהים יחסית למדינות אחרות, בין השאר כתוצאה מההנחות שניתנות לחברות המייצאות במסגרת החוק, מה שיוצר אפליה ופוגע בפריון של אותם הסקטורים.

לולא הקיבעון ההיסטורי נקודת המוצא של הדיון הייתה מצב ללא חוק עידוד השקעות הון, ונציגי קבוצות הלחץ היו נדרשים להצדיקו על ידי שימוש במחקרים שונים בארץ ובעולם שמראים את קיומן של ההשפעות החיצוניות. אך בגלל הנסיבות ההיסטוריות נקודת המוצא היא באופן אבסורדי הנקודה ההפוכה – נטל ההוכחה הוא דווקא על המתנגדים לחוק, ונציגי קבוצות הלחץ יכולים להסתפק בסיסמאות על חשיבותה של אינטל לקרית גת.

התבשיל הקטלני

ארבעת היסודות שתוארו כאן מעורבבים יחדיו לתבשיל קטלני השומר את רמת החיים בישראל נמוכה, דרך שלל חוקים, תקנות, הטבות מס וסובסידיות. ברשומה זו עסקתי בחוק עידוד השקעות הון, אך היסודות האלו נמצאים בכל פינה ופינה של הכלכלה הישראלית: במכסים ובמכון התקנים המונעים יבוא, בפטורים והטבות מס לערים בפריפריה, במנהל מקרקעי ישראל וגופים ציבוריים נוספים בעלי כוח עצום, בחברות הציבוריות, בחוקי העבודה ובבתי הדין לעבודה, בהגנות על החקלאים ובקרטלים החוקיים שלהם, בועדות התכנון ושוק הנדל”ן, בבירוקרטיה החונקת עסקים קטנים, במשרד החינוך ובמערכת ההשכלה, במשרד הבריאות ובבתי החולים. בכל מקום שבו תחפשו תמיד תמצאו את הכוונות הטובות, הבורות, הקיבעונות ההיסטוריים וקבוצות הלחץ, תומכים אחד בשני ומחזקים אחד את השני.

אך בכל מקום תמצאו גם אנשים המנסים להילחם בכך.

בכל מקום תמצאו פקידים, מנהלים, חוקרים, לפעמים אפילו פוליטיקאים, אשר ניחנו בשילוב נדיר של כוונות טובות, היעדר בורות וקיבעון ואי תלות לפחות בחלק מקבוצות הלחץ. לרוב לא תשמעו על מעשיהם מכלי התקשורת, בטח שלא בכותרות הראשיות. לעיתים כלי תקשורת הנשלטים על ידי בעלי עניין תוקפים אותם או מנסים להסיט את דעת הציבור לנושאים אחרים. אך האנשים האלו ממשיכים לעבוד קשה, לאט לאט, מתירים את הסבך המפותל של החוקים, פה פותחים איזה שהוא חלק מהמשק לתחרות, שם מבטלים איזו שהיא תקנה היסטורית מיותרת ומפשטים את הבירוקרטיה, לא בגלל שיש להם תמריץ כלשהו לעשות זאת אלא פשוט מכיוון שזה הדבר הנכון לעשותו. אך הם לא יכולים לעשות את המהפך לבדם, כנגד הרוח. דרוש להם ציבור עירני ומיודע, ומטרתי בכתיבת הבלוג היא לתמוך בקיומו של ציבור כזה.

לאחרונה חצה מספר העוקבים אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג את ה-11,000. זהו מספר גדול הרבה יותר מכפי שדמיינתי כשרק התחלתי לכתוב. רציתי להודות לכל העוקבים והמגיבים, ביניהם רבים שכותבים לי, במילים כאלו או אחרות, “אני בד”כ לא מסכים איתך אבל תמיד נהנה לקרוא”. פה ושם אני מתנסח בפרובוקטיביות ומנסה לתקוף את הדעות הקדומות הנפוצות בציבור, ואין לי שום ציפיה שתסכימו עם כל דבר שאני כותב. זו לא המטרה.

בשנים האחרונות צצו בלוגים כלכליים נוספים, אשר צברו גם הם מאות ואלפי עוקבים, וכותביהם אינם זהים לי בדעותיהם. ביחד אנחנו מעשירים את הדיון הכלכלי בישראל, ומאפשרים לקולות חדשים לחדור אל השיח. זהו תהליך ארוך טווח, אך אני מאמין שבסופו של דבר ריבוי הדעות וההשקפות יכול להוביל לתפיסות מאוזנות יותר, לשנות את התמריצים העומדים בפני הפוליטיקאים והפקידים, ולהעניק יותר כוח לאלו מביניהם אשר מעוניינים לעשות את הדבר הנכון עבור אזרחי מדינת ישראל.

.

.

מאת: אורי כץ – orikatz

מתוך הבלוג שלו: https://orikatz.wordpress.com/