יועץ השקעות פרטי – אובייקטיבי ובלתי תלוי

טלפנו: 077-2042600 נייד: 050-8372505

נוחי דנקנר, סערה בבנק לאומי והסדרי חוב

נוחי דנקנר, סערה בבנק לאומי והסדרי חוב

21 אפר , 2013

שש הערות על בעלי הון, הסדרי חובות, ומדינת ישראל

בהמשך לסערה הציבורית הנוכחית אודות ההסדר של בנק לאומי עם דנקנר, רצוי להזכיר שישנו גבול עדין המפריד בין מחאה ציבורית לגיטימית והכרחית לבין שנאת עשירים פופוליסטית. אני אנסה לשרטט בזהירות את הגבול הזה במסגרת הנקודות הבאות.

1. כל מדינה זקוקה לבעלי הון.

זה קצת מוזר שאני נדרש להסביר זאת, יותר מעשרים שנים אחרי התמוטטות ברית המועצות הקומוניסטית וסיומו של הניסוי ההוא, אבל נראה שרבים במדינת ישראל כיום פשוט אינם רואים את הצורך בבעלי הון. בשביל מה הם טובים? מה יקרה אם הם לפתע ייעלמו ביחד עם הכספים שלהם?

סבו של נוחי דנקנר, משה דנקנר, היה מראשוני תעשיית היהלומים במדינת ישראל, והעסיק כמאה פועלים בבית חרושת לליטוש יהלומים בנתניה במהלך מלחמת העולם השנייה. אביו של נוחי דנקנר, ביחד עם אחיו, הקימו את "דנקנר השקעות" בשנת 1968, רכשו והפעילו את "תעשיות מלח לישראל", השקיעו בחברות תקשורת שונות ובנדל"ן, והקימו את חברת הדלק "דור אנרגיה". ההשקעות האלו הניבו רווחים, ומשם מגיע הכסף שבו השתמש נוחי דנקנר בעשור האחרון להשקעותיו.

מה היה קורה אם משפחת דנקנר לא הייתה קיימת מלכתחילה?

פשוט מאוד: היה קצת פחות כסף במדינת ישראל. אם משה דנקנר לא היה מקים את אותו בית חרושת בנתניה ומייצא יהלומים, אף אחד אחר לא היה מקים אותו ומייצא את היהלומים האלו. אם נוחי דנקנר לא היה רוכש את חברת האחזקות איי די בי ומשקיע דרכה בחברות אחרות, אף אחד אחר לא היה מבצע את ההשקעות האלו, לא את הכושלות מביניהן וגם לא את המוצלחות מביניהן. כבר יותר מחמישים שנה עוסקים בני משפחת דנקנר ביצירת כסף והשקעתו בתחומי מדינת ישראל, ורוב הכסף הזה לא היה נוצר לולא הם היו קיימים. נכון, פה ושם הם ביצעו גם השקעות כושלות, אבל מעמדו הנוכחי של נוחי דנקנר נובע מכך שרוב ההשקעות שהוא ובני משפחתו ביצעו היו מוצלחות. באותו האופן, גם אם מחר הם יחליטו לעזוב ביחד עם עסקיהם לארצות הברית יהיה קצת פחות כסף במדינת ישראל.

אז מה יקרה אם יהיה קצת פחות כסף במדינת ישראל?

היצוא יקטן, וההשקעות יפחתו. פחות חברות יקומו, החברות הקיימות יפתחו פחות מפעלים חדשים ויגייסו פחות עובדים, והריכוזיות תגבר. בפעם הבאה שבה המדינה תרצה להפריט נכס כלשהו יהיו פחות מתחרים על הרכישה שיוכלו להעלות את המחיר. בפעם הבאה שבה בעל חברה כלשהי ירצה למכור את החברה שלו, יהיו פחות קונים פוטנציאלים שייתכן שיש להם עניין להשאיר את החברה פתוחה בארץ. יהיו קצת פחות מקומות עבודה, האבטלה תגדל קצת, והחברות הקיימות יוכלו להרשות לעצמן לשלם שכר קצת יותר נמוך. חברות אחרות יפעלו בשוק עם פחות מתחרים ויוכלו להרשות לעצמן לקבוע מחירים גבוהים יותר למוצריהן.

הכל בשוליים, השפעות כל כך קטנות וזניחות שבקושי היינו מרגישים בקיומן, ובכל זאת, הן שם. כמובן, הדבר נכון גם לגבי אנשי עסקים אחרים, וההשפעה המצרפית של כולם היא כבר דרמטית. מדינות זקוקות לבעלי הון, מכיוון שהם אלו שמקימים את הבסיסי הכלכלי של כולנו. אין שום גורם אחר שיכול להחליפם. ניסו בעבר לבדוק האם הממשלה מסוגלת להחליף אותם, והניסוי הזה נכשל. הגיע הזמן לעבור הלאה.

2. בעלי הון תמיד ינסו לשמר את מעמדם.

זוהי עובדה הקשורה לדרך שבה פועל העולם – בלי קשר לשאלת המוסריות הנלווית לעניין, לשיטה הקפיטליסטית, או לכל מאפיין אחר של המציאות. אנשים עשירים הם אנשים שיודעים כיצד להרוויח כסף, ומוכנים להשקיע זמן ומרץ רב בכך. זוהי המטרה שלהם, ולכן הם תמיד ינסו לצבור כוח מונופוליסטי ולהטות את החוקים לטובתם. אנשים שכל רצונם הוא לתרום לחברה ולאנושות ולהפיץ אושר לא הופכים לעשירים – לא בארצות הברית הקפיטליסטית, לא בשבדיה הסוציאל-דמוקרטית, לא בברית המועצות הקומוניסטית, לא באימפריה הרומאית וגם לא בארץ ישראל התנ"כית. אנשים בעלי תפיסה "דרווינסטית" של המציאות, שמאמינים שמגיע להם להרוויח יותר מאחרים, כן הופכים למיליארדרים (אם הם מוכשרים מספיק, עובדים קשה, וגם מזל הוא מרכיב הכרחי). פה ושם ישנן דוגמאות יוצאות דופן, אבל בגדול – זהו המצב. בעלי הון הם, ברובם המכריע, מסוג האנשים שינסו להטות את מגרש המשחקים לטובתם, ואם הם לא היו כאלו הם לא היו הופכים לבעלי הון.

מכיוון שזהו המצב, הציבור תמיד צריך לעמוד על המשמר ולפעול בניגוד למגמה הזו. הדברים לא "יסתדרו מעצמם", השוק החופשי והיד הנעלמה לא יסדרו אותם, וגם אלוהים לא יעניש את העשירים בחיים שלאחר המוות. תחרות חופשית בהחלט עוזרת להפחית את יכולתם של העשירים להטות את מגרש המשחקים, אבל ללא ציבור אקטיבי ומודע קשרי הון-שלטון-עיתון (ולעיתים גם קשר הון-שלטון-וועדי-עובדים-שלי-יחימוביץ') יצליחו לחסל את התחרות בסופו של דבר על ידי חקיקה מתאימה. הם עושים זאת בהתמדה כבר שנים רבות.

3. חלק מרווחיהם של בעלי ההון הם אכן על חשבון הציבור הרחב – אבל לא כולם.

בהמשך לנקודה הקודמת – קורותיה של משפחת דנקנר בהחלט כוללות פרשיות הגובלות בשחיתות ושימוש בפוליטיקאים לשם השגת כוח מונופוליסטי והגדלת רווחי החברה. כך גם קורותיהן של משפחות אחרות. כאשר הם פועלים באופן הזה, המשחק הופך למשחק סכום-אפס, ורווחיהם של העשירים כן באים על חשבון שאר הציבור (השם המקובל לפעילות כזאת בכלכלה הוא rent-seeking). ישנם מקרים שבהם כל רווחיהם של העשירים נובעים מסחיטת עושרה של המדינה (למשל – פקידי ממשל סינים המתעשרים מתשלומי שוחד, עורכי דין אמריקאים העוסקים בהבטחת רגולציה אוהדת למעסיקיהם, או עובדי נמל אשדוד), ישנם מקרים שבהם רווחיהם של העשירים נובעים מפעילות יצרנית (למשל – גיל שוויד שהקים את חברת צ'ק-פוינט), ורוב העשירים נמצאים במקום כלשהו באמצע.

לבעלי ההון לא נורא אכפת מהדרך שבה הם יעשו את כספם, הם רוצים לחיות בעושר ואושר, ויבחרו בדרך הקלה ביותר שתוביל אותם לשם. לנו, הציבור הרחב, כן אכפת. אנחנו רוצים לעודד את בעלי ההון לנוע בכיוון שיתרום לנו – להשקיע בחוכמה כספים בארץ ולפתח תעשיות נדרשות, במקום להתמקד בקשרים עם פוליטיקאים וברכישת נכסי מדינה במחיר מציאה במסגרת הפרטות כושלות. בהתאם לכך צריכה להיות מעוצבת המערכת הרגולטורית בישראל: מערכת שתעניש בחומרה על פעילות הגובלת בשחיתות, ובמקביל לכך תעודד פעילות יצרנית ותחרותית. זה לא קל, ובמקרים רבים מערכת המנסה להדק את הפיקוח על פעילות מהסוג הראשון פוגעת בפעילות מהסוג השני, אבל זהו האתגר האמיתי.

4. הסדרי חוב הם לא המצאה שטנית שנועדה לרושש את הציבור.

נניח שמשה לקח הלוואה מחיים. בשלב כלשהו משה נקלע לקשיים, והוא לא מאמין שהוא יוכל להחזיר את ההלוואה לחיים. הוא מציע לחיים עסקה: תוותר לי על 30% מהסכום, או שאכריז על פשיטת רגל ולא תראה גרוש.

אז אם משה חייב לחיים 100 ש"ח, חיים יכול להחליט שאין לו כוח להתעסק עם זה כי יש לו עוד עשרת אלפים לקוחות אחרים ומשה לא חשוב במיוחד, ולא לקבל את העסקה. אם משה חייב לחיים 10 מיליון ש"ח, אבל חיים לא אוהב אותו כל כך, או שהוא חושב שמשה מבלף, חיים יכול להחליט לא לקבל את העסקה. אם משה חייב לחיים 10 מיליון ש"ח, וחיים חושב שמערכת היחסים שלו עם משה היא בסך הכל רווחית והוא רוצה לשמר אותה, הוא יכול להחליט כן לקבל את העסקה. ואם משה חייב לחיים 100 מיליון ש"ח, ואם כל הכסף הזה יתנדף לאוויר חיים יפשוט גם הוא את הרגל, אז מסתבר שחיים הוא אידיוט ואין לו ברירה אלא לקבל את העסקה.

אין שום דבר רע במנגנון הזה. אם חיים מקבל את העסקה ההפסדים הם שלו, האשמה היא שלו. אם הוא חותם על הסדר חוב עם משה שחייב לו 100 מיליון ש"ח, ולא חותם על הסדר חוב דומה עם יצחק שחייב לו אלף ש"ח, אין בזה שום דבר רע או לא הוגן. מערכת היחסים העסקית עם יצחק פחות חשובה לו, זה הכל. ואם זה מפריע ליצחק הוא מוזמן לחפש מישהו אחר לקחת ממנו הלוואות, לכתוב סטאטוס זועם בפייסבוק, או לנסות להפוך לבעל-הון מולטי-מיליונר בכוחות עצמו.

אם בנק לאומי היה פרטי לחלוטין, זה היה מקרה קל. הפסד כסף כתוצאה מהסדר חוב, במקרה כזה, הוא החלטה אסטרטגית של ההנהלה ובעיה של בעלי המניות של הבנק. אם זה מפריע להם הם יכולים להחליף את ההנהלה. מכיוון שמדינת ישראל מחזיקה ב-11.5% ממניות הבנק (ומנסה כבר שנים להפריטו ללא הצלחה), אולי יש מקום למעורבותה בעניין, אם כי סביר שמעורבות כזו תפגע בסיכויים להפרטה עתידית ולא תעלה תרומה משמעותית ליציבות הבנק.

הבעיה עם הסדרי חוב מתחילה רק כאשר אינטרסים מפותלים מעורבים בסיפור, והתחרות הקיימת איננה אינטנסיבית מספיק על מנת להתגבר עליהם. למשל, כאשר חיים הלווה למשה את כספי קרנות הפנסיה של הציבור, והאינטרסים של חיים בנויים כך שתשואת קרנות הפנסיה חשובה לו פחות ממערכת היחסים העסקית עם משה (כי המעסיק של חיים, יעקוב, שותף של משה בעסקים אחרים), ולציבור אין מספיק חלופות ראויות להשקעת כספי הפנסיה (כי אריק, הרגולטור האחראי וחבר טוב של חיים, דואג לחסמי כניסה גבוהים לענף).

הפתרון לבעיה זו הוא מודעות ציבורית גבוהה יותר (ועל כך כולנו חייבים להודות לדפני ליף, לא בציניות), ותחרות חופשית שתגדיל את חופש הבחירה של הציבור ותקל על מעבר לקוחות בין גופים פיננסיים שונים. כמובן, גם לתחרות כזו יש חסרונות, כגון פגיעה ביציבות המערכת הפיננסית בישראל – המחסור בתחרות היה אחד הגורמים לשמרנות וליציבותה של המערכת במשבר האחרון – אך היתרונות ככל הנראה עולים עליהם.

5. ישנו טרייד-אוף בין סיכון לתוחלת.

זהו חוק טבע בהשקעות ובאופן כללי בחיים: מי שרוצה רווחים גבוהים יותר, חייב להסתכן. כאשר קרנות הפנסיה של הציבור הרחב מרוויחות כסף אף אחד לא מתלונן, ואף אחד לא טופח לנוחי דנקנר על השכם. אך גם בעולם מושלם שבו אין שום קשרי ידידות בין המגזר הריאלי, המגזר הפיננסי והרגולטורים, קרנות הפנסיה של הציבור הרחב היו סופגות פה ושם הפסדים. ההתמקדות באותם ההפסדים, תוך כדי התעלמות מהרווחים שצברו הקרנות במשך רוב העשור הראשון של המאה ה-21, היא פופוליסטית.

רצוי לעשות את ההבחנה העדינה: זה בסדר גמור שקרנות הפנסיה של הציבור מושקעות, לפחות בחלקן, אצל נוחי דנקנר ויצחק תשובה. זה בסדר גמור שפה ושם דנקנר ותשובה מפסידים כסף, והציבור סופג חלק מההפסד. זה לא בסדר כאשר שחיתות מעורבת בעניין, וכאשר לציבור אין מספיק חלופות והוא משמש כלקוח שבוי.

6. ישראל היא לא אי בודד.

מדינת ישראל לא יכולה ולא צריכה לבצע ניסויים קיצוניים בכלכלתה, כגון פגיעה בעיקרון של חברה בעם, ביטול יחס הרזרבה, חזרה לתקן הזהב וכו'. אנשים עשירים בהחלט מעבירים את העסקים שלהם למדינות אחרות בעקבות מיסוי נמוך ותנאים עסקיים טובים יותר. זו לא סתם סיסמה שנועדה להפחיד את ההמונים אלא ממצא אמפירי העולה משלל מחקרים, ובגללו ישנה מגמה ברורה של הפחתת מיסי החברות בכל מדינות המערב כבר מעל לשלושים שנה.

כאשר מדובר ברפורמות דרמטיות, ההובלה נמצאת אצל מנהיגי ארצות הברית והאיחוד האירופאי. אם אלו יחליטו להטיל מס על עסקאות פיננסיות או לבטל את קיומן של חברות בע"מ, מדינת ישראל תוכל לבחור האם לישר קו. עד שזה יקרה, עדיף שנתנהג בזהירות. מדינת ישראל היא בעלת שוק פנימי זניח במונחים עולמיים, סביבה עסקית מסוכנת ולא ידידותית, תשתיות גרועות, ומצב בטחוני שמבריח משקיעים זרים – אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו להיות נועזים מדי ביחס למדינות אחרות.

לסיכום

ניסיתי לשרטט כאן את הקו העדין המפריד בין פופוליזם לבין ביקורת הוגנת ונכונה על המערכת הכלכלית שבתוכה אנחנו חיים. הרבה יותר קל לראות את ההבדלים לפי הפתרונות שנזרקים לאוויר משני צידי הקו. אצל הפופוליסטים הפתרונות תמיד יהיו קיצוניים, בלתי ישימים, ובמקרים רבים נוגעים לסוג כלשהו של הלאמה. הם מתעלמים מכך שמימדי השחיתות ובזבוז כספי הציבור בתוך גופים ציבוריים מגמדים את מידת השחיתות הקיימת מחוץ למגזר הציבורי.

היחסים של הציבור עם בעלי ההון הם עניין מורכב. אנחנו מקנאים בהם, הם חושבים שאנחנו לא מבינים, אנחנו חושבים שהם יהירים, הם חושבים שמגיעה להם תודה על כך שהם נשארים כאן, אנחנו חושבים שהם מושחתים, והם לא חושבים שיש לנו זכות כלשהי להתערב בענייניהם. אבל האמת היא שאנחנו זקוקים לבעלי ההון, והם לנו. אנחנו זקוקים להם על מנת שימשיכו להשקיע וליצור צמיחה במשק, והם זקוקים לנו מכיוון שללא כוח האדם שלנו, ללא המוסדות והתשתיות שאנחנו מממנים מכספי המיסים שלנו, וללא כספי הפנסיה שלנו המושקעים בעסקיהם, הם היו הרבה פחות עשירים.

על כן, למרות המחלוקות, אנחנו והם צריכים למצוא דרך לחיות פה ביחד, לפעול אחד למען השני ולא אחד נגד השני, וליצור במשותף שגשוג כלכלי עבור כל שכבות האוכלוסייה.

 

הפוסט נכתב ע"י: אורי כץ

בלוג: דעת מיעוט – http://orikatz.wordpress.com/about

להשאיר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו לעידכונים

הרשמה
לעידכונים